<h1>העיטור אות מ' מחאה</h1>
<h2>דף ו.</h2>
גרסינן בפרק השותפין אמר רב נחמן אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי אחזיק לכשורי אחזיק להורדי ורב יוסף אמר אפילו אחזיק להורדי אחזיק לכשורי. ומסתברא דהני חזקות אחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן קאי ומדאחזיק בהורדי הוחזק שיש לו חלק בכותל ובין שניהם הוא וכל אחד יכביד כנגדו כל מה שירצה. והא דגרסינן בפרק הבית והעליה (ב"מ קט"ז:) עליון שבא לשנות בגזית שומעין לו בגויל אין שומעין לו דמשמע שאם בא להכביד חבירו מעכב עליו לא קשיא התם בית לאחד ועליה לאחר ואין לבעל העליה להכביד הבית שאין לו בו כלום אבל הכא שניהן שותפין בו. ושמעינן מינה שאם ידוע הכותל לאחד מהן כגון שיש בו חזית ואין לחבירו בכותל בנין כלום ואחזיק בהורדי אין לו להכביד ודינו כבית ועליה אבל אין בו חזית ואחזיק להורדי אחזיק לכשורי. לראשי ישיבות אי אשיתא דתרווייהו הוא ותרווייהו אית להו בה חזית ובעא חד מנייהו למבני עלה עלייה מעכב אידך עלויה דאמר ליה אי הוה דעתך לאסוקי עליה בעית למבני אשיתא לנפשך אי נמי איבעי לך לאפוקי באשיתא תתאה תרין חולקין ואנא תילתא דקים להו לרבנן כמה מפסדא עליה לבית תילתא. אמר רב נחמן אחזיק לנטפי לא אחזיק לשופכי אחזיק לשופכי אחזיק לנטפי אבל לצריפא דאורבני לא ורב יוסף אמר אפילו לצריפא דאורבני. והלכתא כותיה. אמר רב נחמן בי כוי לא הוי חזקה. אמר רבא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הוי חזקה וכל הני אמתניתין קאי כדפרשינן לעיל (עי' בהמובא לקמן כ"ב:) אבל כל החזקות שלש שנים ובטענה וכל שיש לו חזקה בעי מחאה.
<h2>דף יא:</h2>
לרב המחבר מבוי המפולש דינו כרשות הרבים לענין פתחים ושאינו מפולש וסתום משלש רוחותיו דינו כחצר השותפין. והכי מסתברא דכי היכי דאמר ליה בחצר השותפין אפילו כי הוית בגו ביתך בעינא לאצטנועי מינך הכי נמי במבוי ואינו יכול לפתוח חלון לכתחילה ואינו פותח אלא במה שהחזיק. ויש מי שחולק. ולענין אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו כתב רבינו אלפס הני מילי במבוי שאינו מפולש אבל מפולש דינו כרשות הרבים וליכא רבוי הדרך. ורבנא אבא מרי זצ"ל כתב דההוא במבוי מפולש עסיקינן שאינו מיוחד כולו לבני מבוי. והכי מסתברא דאי בשאינו מפולש מאי קא מבעיא ליה הא ברייתא פשוטה היא לקמן דבני מבוי מעכבין עליו. ולסברא דרבינו אלפס מבוי עקום מאי דיניה כסתום כשמואל בדיני או כמפולש כרב דהא גבי שבת (עירובין ו'.) הלכתא כותיה. וגרסינן התם אמר רב הונא אחד מבני מבוי שביקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך. וליתה לדרב הונא דקיימא לן כרבי דאמר חמש חצירות הפתוחות למבוי הפנימית משתמשת לעצמה ומשתמשת עם כולן. ומסתברא דוקא חמש חצירות הפתוחות למבוי אבל חמשה בתים הפתוחין למבוי ואין להן חצר אחרת המבוי הרי הוא כחצר וכולן משתמשות במבוי ואינו יכול לסתום מפני רבוי הדרך. ירושלמי בפרקא קמא דסוכה ובכתובות בפרק המדיר (פ"ז ה"ו) יש מבוי שהוא כחצר ויש חצר שהוא כמבוי חצר שהרבים בוקעין בו הרי הוא כמבוי. תוספתא (ב"ב פ"ב) אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצר חבירו שלא יהא יושב ורואה מה שבחצר חבירו ודוקא חנות שיושב בו קבוע בכל יום אבל פתח אחר מותר. ירושלמי (פ"ג ה"י) הכא את מר פתח כנגד פתח מותר והכא אתמר פתח כנגד פתח אסור הדא דתימר אסור בחצר השותפין והדא דתימר מותר במבוי והא תני כשם שבני חצר יכולין למחות כך בני מבוי יכולין למחות זה על זה במבוי כאן שנתן רשות כאן שלא נתן רשות אמר רבי יוחנן שנייה היא בגנות שנתנו לחפירה אמר רבי יסא וחרבות לא נתנו להבנות אמר רבי יעקב תני הפותח חלון בחצר חבירו במעמד חבירו רב אומר פותח בשמאל ונועל בימין הגע עצמך שהיה עומד שם יכיל למימר ליה בעינא הוינא לעיוני בך היה מושיט לו צרורות יכיל למימר ליה מגחך הוינא ביה בההוא גברא וצריכה רבה.
<h2>דף יז.</h2>
ומתוך שפסקנו יש דין חזקה לנזקין פירשנו הרחקות שבפרק לא יחפור לברר בהן החזקות כמו ששנינו לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ומערה ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד ואוקימנא מכותל בורו שנינו נמצא שבין חללו של זה לחללו של זה ששה טפחים לפי שכותל הבור שלשה טפחים כדתניא האומר לחבירו בור וכותליה אני מוכר לך צריך שיהא מקום הכותל שלשה טפחים. ומסתברא בור שיח ומערה היזק רפויא דבור, ואמת המים ונברכת הכובסין דלא עמיקי משום מתונא. והוא הדין לחול כדתני רבי אושעיא (י"ט.). ונברכת הכובסין לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן הנדיין ארבע אמות (שם). אתמר הבא לסמוך בצד המיצר אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך. וקיימא לן כלישנא בתרא דאמרינן בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך כי פליגי בשדה העשויה לבורות וקיימא לן כרבא ואף על גב דהלכתא כרבי יוסי הכא מודה משום דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לארעאי, ונזקי גופו הוא. מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים או סד בסיד. ומסתברא דוקא סלעים אבל אבנים לא משום דלא מסקי הבלא. מרחיקין את הזרעים ואת המחרשה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים ותניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק שלשה טפחים בכותל לבינים ובכותל אבנים טפח וצונמא מותר. ומרחיקין רחים שלשה טפחים מן השכב שהן ארבעה מן הרכב משום טריא ושל חמור שלשה מן האצטרבול שהן ארבעה מן הקלת משום קלא.
<h2>דף יח:</h2>
מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואקשינן עלה לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' וכתב רבינו שרירא הכא אית קדמנא בעיא במתיבתא דכלה באדר שנת רפ"ד כדתנינן להדין פרקא מכדי מריש פרקא ועד הכא בארחוקי הזיקא עסיקינן מאי שנא דשבקיה עד הכא. ופירש עד הכא בגפת וזבל ומלח וסיד וסלעים וזרעים ומחרישה ומי רגלים וריחים ותנור וחנות ורפת בקר וקול הנכנסין והיוצאין וסמיכת כותל משום דושא וחלונות משום היזק ראיה כולהון גירי דשכיח הזיקא אינון וכיון דאתא לסולם דליכא היזק בסולם אצטריך למימר לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ומתרץ לה משום גירי. ורבינו חננאל ורבינו אלפס בתר האי טעמא אזלי דכולה מתניתין משום גירי ולא דמי לאילן דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשים. וקשיא לן בה טובא דאמת המים ונברכת הכובסין מיתם תיימי מיא כי היכי דאמר רבינו במשרה וירק וזרעים שמחלידין את הקרקע וגפת וזבל דמשום הבלא נינהו בתר שעתא הוא דקא מסקי לה וחנות ותנור נמי כהנך. ומסתברא דכלהו הנך דתנינן בכוליה פרקין משום ממונו הוא שמזיק ממון חבירו ולא דמו לאילן ובור דשרשים פנים חדשות באו לכאן וכסולם הוא דדמו שהשרשים כנמיה ואוקימנא כרבי יוסי ומשום גירי. ומרחיקין את השובך מן העיר ואת האילן מן העיר ואת המשרה מן הירק כולן מרחיקין משום ממונו. ורבינו שלמה פירש דטובא איכא במתניתין דלא כרבי יוסי וקאמר לימא אף זו דלא כרבי יוסי ומתרצינן לה כרבי יוסי ומשום גירי הלכך לפירושא דיליה איכא לפרושי הי נינהו גירי ולאו גירי ולאסוקינהו אליבא דהלכתא. ובנוסחא עתיקא דילן לא גרסינן לימא מתניתין דלא כרבי יוסי והכי איתה אף על גב דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן מודה רבי יוסי בגיריה וזמנין דבהדי דמותיב ליה וכו'. וכתב רבינו שרירא גרמא דגירי יש בה קושיא דאמרינן מודה רבי יוסי בכוליה פרקין ומודה במשרה וכרישין ואמרינן בריש פרקין רבי יוסי לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי אפילו משרה וירק לא בעי רחוקי ומגו דפליג בהני פליג בכולי פרקא ומפרש בטעמא דמילתא פליג ולא בעיקר דינא. וקשיא ליה לרבינו אלפס האי פירושא וקאמר משרה וירק לרבי יוסי דלא בעי רחוקי משום דליכא גירי דמיא מיתם תיימי והדר אזלי וכרשין הזיקא דלאחר זמן הוא כשרשי אילן. וכי קאי בפסקא דחרדל אמר מיהו צריך לארחוקי משרה וירק כי היכי דלא ליהוי גירי כי היכי דמרחיקין שיח ומערה. והאי פירושא לא איתברר גבן הכא אמר מיתם תיימי מיא והכא אמר דבעי רחוקי כי היכי דלא ליהוי גיריה כשיח ומערה. הא לא דמי לשיח ומערה דהתם איכא כותל דקשי ליה מתונא הכא ליכא כותל. ותו אמת המים נמי הא מיתם תיימי מיא נימא דלא כרבי יוסי. ותו אי במשרה וירק ליכא גירי אביי היכי מתרץ למתניתין אליבא דרבי יוסי דפליג בחרדל ומודה במשרה וירק הא לאו גירי נינהו. ומסתברא דהא דאמרינן לדידי אפילו משרה וירק לא בעי רחוקי משום דלא מתוקמא מתניתין אלא בלוקח ורבינא אשינויא דרב פפא סמך ובכלהו נוסחאי לא גרסינן אלא והכי גרסינן אמר רבינא כל המזיק עליו להרחיק את עצמו ואפילו לוקח. ורבינו שלמה הכי מפרש לה כל המזיק עליו להרחיק את עצמו אף על פי שתחילתו ברשות ורבי יוסי סבר כל הניזק אפילו אינו לוקח. והלכך בלוקח משרה וירק בעי רחוקי הא לאו לוקח מרחיק משרה וירק ודינייהו ככולהו הרחקות דמתניתין. וקיימא לן כרבי יוסי דהא קימא לן דטוענין ללוקח כדתנן (כ"ג.) אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו ורבינו אלפסי בלוקח מוקים לה. ורבינו אדונינו אבינו הכי מפרש לה ועל כרחין מדקאמרינן כדאמר רב פפא בלוקח שמע מינה הכי מיתרצא. וכלהו פרוקי דפריק רבא לעיל קיימי והלכתא כותיה והבא לסמוך אינו סומך לא שנא איתיה לניזק ולא שנא ליתיה לבר מרפת דאמרינן התם דירה שאני ולבר מאילן וחרדל לרבי יוסי אילן משום דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשים וחרדל משום דתרווייהו מזקי אהדדי וכן הלכתא. — ומספקא לי שיעורא דהרחקת משרה וירק דלא תנן במתניתין ומאי שנא דשבקיה לשיעורא — ורבינו שרירא דקאמר דקושיא בתרא דרבא לא נמצא לפרוקה ושבעה קושיין דרבא עמדו חמשה מהן ובטלו הפירוקין שפרקו וכולהו אפילו לרבנן טעמא דאיכא כולהו הא ליכא סמיך והשנים לא בטלו וקאמר משמיה דגאון אבי אביו דהא דאביי ורבא לא אפשיט ולא שמעינן משמיה דגאון כמאן עבדינן. ואית מרבנן דקא סלקי דעתהון דהלכה כאביי דהא אתקשו לרבא ובטילו פרוקי מיהו עבדינן כרבא. ותמיהא לן בפירושא דיליה ובפירוש רבינו חננאל דנטיא לסברא דיליה דאמר אף על גב דהני שינויי דשנינהו רבא ליתנהו ודחייתא נינהו מיהו בבור קיימא לן כרבא. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ופסקא דכתב רבינו אלפס בחרדל הכי איתא ובהכי מתרצא כולה ואפשר דההוא סיומא בתרא עיקר והיא מן ההגהות שהגיה.
<h2>דף כ:</h2>
ולא יעמיד אדם תנור וכירים בתוך הבית אלא אם כן יש לו על גביו גובה ארבע אמות היה מעמידו בעליה וכו'. והא דרבי שמעון שיטה היא. וקימא לן כרבנן שאם הזיק משלם מה שהזיק ומסתברא אכולהו שיעורי דתנינן עד הכא קאי ומשום דהזיקא דנורא מנכרא לכולי עלמא וידיע נזקיה הוא דתנא ליה הכא אבל נזקין דעלמא לא שכיחי ולא ידיעי נזקייהו. אבל ידיעי נזקייהו ומנכרא מילתא לדייני חייב דממונא דידיה אזיק וכיון שלא נתנו חכמים רשות והזיק חייב דכי פליגי ברשות אבל שלא ברשות דברי הכל חייב וצריך עיון. לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר וכו' ואם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר. ומסתברא דוקא דירה אבל בהני דמתניתין אף על גב דליתיה לנזקא לא סמיך דקיימא לן כרבא וכפירוקא דיליה (י"ח.) ובכולי תלמודא כי אמרינן דייקא נמי מסקנא הכי איתה.
חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן וכו' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן והא דתניא אחד מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן או גרדי או מלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו בתינוקות דגוים. ומסתברא דוקא חצר שאין שם רופא ואומן אחר יכול למחות מקול הנכנסין והיוצאין אבל מבוי שיש בו בעלי אומניות אינו מעכב את שכינו ליעשות רופא ואומן כדתניא (כ"א:) כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן חייט ובורסי ומלמד תינוקות ולשכינו אינו כופיהו וכגון שיש במבוי בעלי אומניות. והרב אדונינו אבינו ז"ל פירש דרכן של בני אדם חייטין במבוי אחד בפני עצמן ספרין במבוי אחד בפני עצמן וכן בורסי וכן גרדי וכן רופאין ולבלרין כל אחד ואחד במבוי בפני עצמן תדע דהכי אמרינן בהחליל בורסיים בפני עצמן גרדיים בפני עצמן וכן מנהג בכל המדינות וכופין בני המבואות שלא להושיב חייט ממקום אחר ביניהן במקום ספרין ולא ספר ממקום אחר במקום חייטין וכן כולן ולשכינו אינו כופיהו שיכול להושיב עמו בביתו חייט ממקום אחר שיסייענו למלאכתו.
<h2>דף כא:</h2>
והא דאמר רב הונא האי בר מבואה דאוקים ריחיא ואתא בר מבואה דידיה וקא מוקים ריחיא דינא הוא דמעכב עליה דאמר ליה קא פסקת לי לחיותאי ליתה דקיימא לן כתנא קמא דאמר לשכינו אינו כופהו וכדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב ובר מתא אבר מתא אחרינא אי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב וכן פסק רבינו אלפס דרב הונא בריה דרב יהושע פליג אדרב הונא. ואיכא לפרושי דרב הונא אבר מבואה אחרינא קאמר ולאו דידיה ולא פליגי והכי איתא בנוסחא עתיקא דידן — ופירושא דשמעתא כדפריש אדונינו הרב אבינו. ולרב הונא פשיטא ליה ולרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה והלכתא כרב הונא. ואשכחית בנוסחא עתיקא דרב הונא דיינא הוא.
חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן וכו' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן והא דתניא אחד מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן או גרדי או מלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו בתינוקות דגוים. ומסתברא דוקא חצר שאין שם רופא ואומן אחר יכול למחות מקול הנכנסין והיוצאין אבל מבוי שיש בו בעלי אומניות אינו מעכב את שכינו ליעשות רופא ואומן כדתניא (כ"א:) כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן חייט ובורסי ומלמד תינוקות ולשכינו אינו כופיהו וכגון שיש במבוי בעלי אומניות. והרב אדונינו אבינו ז"ל פירש דרכן של בני אדם חייטין במבוי אחד בפני עצמן ספרין במבוי אחד בפני עצמן וכן בורסי וכן גרדי וכן רופאין ולבלרין כל אחד ואחד במבוי בפני עצמן תדע דהכי אמרינן בהחליל בורסיים בפני עצמן גרדיים בפני עצמן וכן מנהג בכל המדינות וכופין בני המבואות שלא להושיב חייט ממקום אחר ביניהן במקום ספרין ולא ספר ממקום אחר במקום חייטין וכן כולן ולשכינו אינו כופיהו שיכול להושיב עמו בביתו חייט ממקום אחר שיסייענו למלאכתו.
<h2>דף כב.</h2>
מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו וכו' משום דוושא והני מילי בעיר חדשה. והחלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ארבע אמות כדפרישנא.
<h2>דף כב:</h2>
גרסינן בפרק לא יחפור והחלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות ותני עלה מלמעלן כדי שלא יציץ ויראה ומלמטן כדי שלא יעמוד ויראה ומכנגדן כדי שלא יאפיל ואוקימנא מן הצד וכמה אמר רב יהודה אמר רב כמלא רחב חלון ואיכא דגרסי וכמה טפח והלא מציץ במדיר כותלו כלומר משפע את כותלו לצד אחד שלא יעמוד ויציץ. ואדוני הרב אבי פירש כותל באלכסון כגון זה. והא אנן תנן ארבע אמות לא קשיא כאן מרוח אחת כאן משתי רוחות בא לסמוך מרוח אחת מימין או משמאל טפח בא לסמוך מימין ומשמאל מרחיק ארבע אמות מימין וארבע אמות משמאל. ואיכא מאן דאמר ארבע אמות שתים מכאן ושתים מכאן. ואיכא מאן דאמר משתי רוחות מרוח אחת טפח וברוח השני ארבע אמות. ולהאי לישנא איכא למפרך לוקמה לתרויהו בבא לסמוך משתי רוחות. ומסתברא כלישנא קמא. ולא שנא מרוח אחת ולא שנא משתי רוחות במדיר את כותלו סגיא ולא בעי ארבע אמות מלמעלה ומלמטה דמן הצד אין בו הזק ראיה כדרך הליכתו. ואיכא דמפרשי בשתי רוחות לא סגיא במדיר אלא בארבע אמות שמא יניח נסר בין הכתלים. וליתה דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן דאם כן ארבע אמות דהיזק ראיה ניחוש לשרשיפא ודאמרינן נמי (ו':) שני בתים בשתי צידי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו וכו' כי מעדיף מאי הוי יעקם ראשו ויראה בחצי גגו של חבירו אלא לאו שמע מינה לא הזקיקו רבותינו להרחיק אלא בכדי שלא יזיק כדרך הליכתו.
ומסתברא מדלא קא בעי תלמודא שלא מן הצד בכמה שמע מינה בארבע אמות דדושא סגיא וכי אוקימנא לה מן הצד הכי קאמ' כי אצטריך לארחוקי ארבע אמות משום אפילה מן הצד הוא דאצטריך אבל מכנגדו לא אצטריך ליה משום אפילה דתיפוק ליה משום דושא. ומיהו מתניתין דקתני מכנגדן מכל רוח שכנגדו קאמר וכי קתני מלמעלה ומלמטה ארבע אמות אכנגדן קאי. וההוא (ז'.) דהוה בני אחורי כוי דחבריה ואמר ליה קא מאפלת עלי שלא הרחיק ארבע אמות הוא ובעיר ישנה דליכא משום דושא אבל הרחיק ארבע אמות תו לא צריך. ואיכא מאן דאמר מכנגדן שלא יאפיל לית ליה שיעורא. ולא חזינן לרבוותא מידי ואזלינן לקולא. לרבינו האי מי שיש לו חלון על חבירו אם הכותל שלו יכול לסותמו ולהגביהו למעלה כנגדו ואם של שניהן הוא אינו רשאי לשנותו דקא מרע לאשיתא. ומסתברא דוקא להגביה למעלה שאינו ממעט תשמיש בחצר אבל לשנותו למטה שממעט לבנות תחתיו בחצר ומתשמיש אחר אינו יכול. אבל רב משה גאון אמר בתשובה אין לשנותן ממקומן אפילו למעלה. וישראל שעשה תקרה בבנין ולא עשה צורת חלון אינו יכול לעכב עליו דמצי אמר לחזוקי בנין הוא דעבדי ולא חיישינן דילמא פתח ליה חלון.
מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואקשינן עלה לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' וכתב רבינו שרירא הכא אית קדמנא בעיא במתיבתא דכלה באדר שנת רפ"ד כדתנינן להדין פרקא מכדי מריש פרקא ועד הכא בארחוקי הזיקא עסיקינן מאי שנא דשבקיה עד הכא. ופירש עד הכא בגפת וזבל ומלח וסיד וסלעים וזרעים ומחרישה ומי רגלים וריחים ותנור וחנות ורפת בקר וקול הנכנסין והיוצאין וסמיכת כותל משום דושא וחלונות משום היזק ראיה כולהון גירי דשכיח הזיקא אינון וכיון דאתא לסולם דליכא היזק בסולם אצטריך למימר לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ומתרץ לה משום גירי. ורבינו חננאל ורבינו אלפס בתר האי טעמא אזלי דכולה מתניתין משום גירי ולא דמי לאילן דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשים. וקשיא לן בה טובא דאמת המים ונברכת הכובסין מיתם תיימי מיא כי היכי דאמר רבינו במשרה וירק וזרעים שמחלידין את הקרקע וגפת וזבל דמשום הבלא נינהו בתר שעתא הוא דקא מסקי לה וחנות ותנור נמי כהנך. ומסתברא דכלהו הנך דתנינן בכוליה פרקין משום ממונו הוא שמזיק ממון חבירו ולא דמו לאילן ובור דשרשים פנים חדשות באו לכאן וכסולם הוא דדמו שהשרשים כנמיה ואוקימנא כרבי יוסי ומשום גירי. ומרחיקין את השובך מן העיר ואת האילן מן העיר ואת המשרה מן הירק כולן מרחיקין משום ממונו. ורבינו שלמה פירש דטובא איכא במתניתין דלא כרבי יוסי וקאמר לימא אף זו דלא כרבי יוסי ומתרצינן לה כרבי יוסי ומשום גירי הלכך לפירושא דיליה איכא לפרושי הי נינהו גירי ולאו גירי ולאסוקינהו אליבא דהלכתא. ובנוסחא עתיקא דילן לא גרסינן לימא מתניתין דלא כרבי יוסי והכי איתה אף על גב דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן מודה רבי יוסי בגיריה וזמנין דבהדי דמותיב ליה וכו'. וכתב רבינו שרירא גרמא דגירי יש בה קושיא דאמרינן מודה רבי יוסי בכוליה פרקין ומודה במשרה וכרישין ואמרינן בריש פרקין רבי יוסי לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי אפילו משרה וירק לא בעי רחוקי ומגו דפליג בהני פליג בכולי פרקא ומפרש בטעמא דמילתא פליג ולא בעיקר דינא. וקשיא ליה לרבינו אלפס האי פירושא וקאמר משרה וירק לרבי יוסי דלא בעי רחוקי משום דליכא גירי דמיא מיתם תיימי והדר אזלי וכרשין הזיקא דלאחר זמן הוא כשרשי אילן. וכי קאי בפסקא דחרדל אמר מיהו צריך לארחוקי משרה וירק כי היכי דלא ליהוי גירי כי היכי דמרחיקין שיח ומערה. והאי פירושא לא איתברר גבן הכא אמר מיתם תיימי מיא והכא אמר דבעי רחוקי כי היכי דלא ליהוי גיריה כשיח ומערה. הא לא דמי לשיח ומערה דהתם איכא כותל דקשי ליה מתונא הכא ליכא כותל. ותו אמת המים נמי הא מיתם תיימי מיא נימא דלא כרבי יוסי. ותו אי במשרה וירק ליכא גירי אביי היכי מתרץ למתניתין אליבא דרבי יוסי דפליג בחרדל ומודה במשרה וירק הא לאו גירי נינהו. ומסתברא דהא דאמרינן לדידי אפילו משרה וירק לא בעי רחוקי משום דלא מתוקמא מתניתין אלא בלוקח ורבינא אשינויא דרב פפא סמך ובכלהו נוסחאי לא גרסינן אלא והכי גרסינן אמר רבינא כל המזיק עליו להרחיק את עצמו ואפילו לוקח. ורבינו שלמה הכי מפרש לה כל המזיק עליו להרחיק את עצמו אף על פי שתחילתו ברשות ורבי יוסי סבר כל הניזק אפילו אינו לוקח. והלכך בלוקח משרה וירק בעי רחוקי הא לאו לוקח מרחיק משרה וירק ודינייהו ככולהו הרחקות דמתניתין. וקיימא לן כרבי יוסי דהא קימא לן דטוענין ללוקח כדתנן (כ"ג.) אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו ורבינו אלפסי בלוקח מוקים לה. ורבינו אדונינו אבינו הכי מפרש לה ועל כרחין מדקאמרינן כדאמר רב פפא בלוקח שמע מינה הכי מיתרצא. וכלהו פרוקי דפריק רבא לעיל קיימי והלכתא כותיה והבא לסמוך אינו סומך לא שנא איתיה לניזק ולא שנא ליתיה לבר מרפת דאמרינן התם דירה שאני ולבר מאילן וחרדל לרבי יוסי אילן משום דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשים וחרדל משום דתרווייהו מזקי אהדדי וכן הלכתא. — ומספקא לי שיעורא דהרחקת משרה וירק דלא תנן במתניתין ומאי שנא דשבקיה לשיעורא — ורבינו שרירא דקאמר דקושיא בתרא דרבא לא נמצא לפרוקה ושבעה קושיין דרבא עמדו חמשה מהן ובטלו הפירוקין שפרקו וכולהו אפילו לרבנן טעמא דאיכא כולהו הא ליכא סמיך והשנים לא בטלו וקאמר משמיה דגאון אבי אביו דהא דאביי ורבא לא אפשיט ולא שמעינן משמיה דגאון כמאן עבדינן. ואית מרבנן דקא סלקי דעתהון דהלכה כאביי דהא אתקשו לרבא ובטילו פרוקי מיהו עבדינן כרבא. ותמיהא לן בפירושא דיליה ובפירוש רבינו חננאל דנטיא לסברא דיליה דאמר אף על גב דהני שינויי דשנינהו רבא ליתנהו ודחייתא נינהו מיהו בבור קיימא לן כרבא. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ופסקא דכתב רבינו אלפס בחרדל הכי איתא ובהכי מתרצא כולה ואפשר דההוא סיומא בתרא עיקר והיא מן ההגהות שהגיה.
ומסתברא דוקא מרזב קבוע בחצר חבירו דיש לו חזקה שהרי מחזיק הוא בחצר אבל קבוע באויר חצירו אין צריך להרחיק מן הצדדין והרי הוא כבור ואילן דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשין ואף על גב דידע דאתו כי אתו כלו להו חציו הכא נמי אף על גב דמטי ליה הזיקא לכתלים שבצדדין כיון דבההיא שעתא לא מטיא הזיקא אלא לקמיה הויא אפילו גרמא ליכא דלא אשכחן הרחקה לרבי יוסי אלא בגיריה וגרמא דגיריה כגון בורות שיחין ומערות דכל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי וגפת וסיד וסלע ואמת המים ונברכת של כובסין שמכוחו הולכין המים לכותל ורחיים ותנור וזרעים שמחלידין את הקרקע ופירש רבינו חננאל ששותין לחלוחית הקרקע החלודה מיד וסולם נמי ובראשו נמיה דזמנין דבהדי דזקיף יתבא ארישא דהויא גרמא מכוחיה והוא גרמא דגיריה אבל הכא ליכא גרמא דגיריה כלל ואפילו יצא החץ מידו ונפסק לא מקרי גרמא דגירי כדאמרינן (ב"מ קי"ז.) בהנהו בי תרי דדיירי חד עילאי וחד תתאי דקא סלקא דעתין דנקב היה בעליה ומסקינן דתיימי מיא דהתם כלו להו חציו ואמרינן על הניזק להרחיק עצמו וכל שכן הכא דלאו מכוחו אתי וכי אמרינן (כ"ב:) גרמא בנזקין אסור הני מילי בגירי ובגרמא דגירי. וליכא לדמויה לא לאמת המים ולא לנברכת הכובסין דהתם כותל לבינים הוא ומתונא לא הוי אלא כגון אמת המים ונברכת הכובסין דקוו וקיימי וקביעי אבל ליכא חד מהני לא בעי הרחקה ולמי רגלים איכא לדמוייה ובכותל לבינים שלשה טפחים ובכותל אבנים טפח הלכך בסד בסיד סגי דכל היכא דתנן שלשה טפחים או סד בסיד תנן וכן הלכתא. ופסקא דרבינו אלפס דאמר דמשרה וירק לא בעי רחוקי כרבי יוסי משום דתיימי מיא ומיהו בעי לרחוקי כי היכי דלא ליהוו גיריה כמה דמרחיק שיח ומערה. ולא בריר לן דלא דמי לשיח ומערה דהתם משום מתונא הוא דקשי לכותל והכא כותל ליכא וכיון דתיימי מיא לא בעי רחוקי כלל דליכא גרמא דגירי והלכך זה עושה בתוך שלו כרבי יוסי.
<h2>דף כג.</h2>
גרסינן בפרק לא יחפור (כ"ב:) רב יוסף הוו ליה הנך תאלי אתו אומני יתבי תותיהו ואתו עורבי ואכלי דמא וכו' והא אחזיקי לי אמר ליה הכי אמר רב נחמן אין חזקה לנזקין. וכתבי רבוותא דלא בעינן טענה אלא היכא דאמר ליה מה אתה עושה בתוך שלי כגון בתים בורות שיחין ומערות ודומה להן אבל זיזין וחלונות וקירות לא בעינן טענה אלא מדאשתיק אחולי אחיל ליה ולאלתר הוי חזקה כדאמר ליה רבי ישמעאל (נ"ט:) החזקת בני החזקת. והאי חזקה בלא טענה היא דמאחר שבתוך שלש, היה לו להוציא שטרו ואמר לו רבי חייא מאחר שלא החזיק שלש שנים אינה חזקה הא אחזיק שלש שנים אפילו בלא טענה הויא חזקה ואלתר דידהו שלשים יום כדאמרינן (ו':) האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הויא חזקה מכאן ואילך הויא חזקה. ועלה אמר רבינו חננאל הוצאת זיזין וקביעות קורות ואורה אינן צריכין חזקה שלש שנים אלא לאלתר הוי חזקה כדמפרש בחזקת הבתים. ושאלתי לרבינו יעקב זצ"ל והשיב כל חזקה שאין לאלתר אינה אלא בטענה ובשלש שנים אבל לסתום דקתני לאלתר (ס'.) בלא טענה. והשבתי לפניו ואמרתי אי לאו דקשיא לי קרקור, ורב ענן (מ"א.), והא דגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ז) גידל תרנגולת בחצר חבירו אם אין לו רשות הרי החזיק דמשמע דבשתיקה תליא מילתא אמינא אפילו היכא דקתני לאלתר בטענה היא דהא אמרינן (ל"ה:) אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ועבדים נמי דאמרינן (ל"ו.) אין להן חזקה לאלתר ועבד קטן לאלתר ורבי יהודה ורבי [ישמעאל] ברבי יוסי נמי דאמרי (מ"א.) כל שבפניו לאלתר הוי חזקה כלהו נמי בטענה קאמר דהא אחזקת בתים קאי רבי יהודה והתם טענה בעינן. והשיב כך נראה לי כולן בטענה ורב ענן דקאמר והא אחזיקי לי מתשובת רב נחמן כמאן כרבי יהודה וכרבי ישמעאל אתה למד שהודיעו שזה היה עמו וגדר עמו [דאי] לא הודיעו מנין היה יודע שבפניו הלכך אמר ליה והא אחזיקי לי מתוך סיוע שסייעני והיא החזקה שבפניו היתה ואמר לו אין הלכה כרבי יהודה וצריך אתה לחזקה אחרת ואמר לו מי קאמינא משום בפניו משום שסייעני קאמינא והיא המתנה ורב ענן מתחילה כך היה דעתו ורב נחמן טעה בדבריו. וקטן המוטל בעריסה על ידי טענה קאמר — ומסתברא דרב ענן דאמר והא אחזיקי לי בטענת מתנה אתא דסיוע גודא חשוב כמתנה ורב נחמן לא הוה ליה לשיולי לרב ענן מידי אחרינא מידי דהוה אכל טענתא דעלמא מכי אמר שמכרתו או שנתתו טענה מעליא היא ואמר ליה כמאן וכו' ואמר ליה מי סברת בחזקה שצריך טענה קאמינא כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי בחזקה שאין עמה טענה קאמינא כגון נותן מתנה ואחין שחלקו דנעל וגדר כל שהוא הוי חזקה הכא נמי הא אחיל לי דסייע בגודא בהדאי ואיהו קא מודי דסייע בגודא — והא דרב יוסף בקרקור אמר הרב הנהו אומני דיתבי תותיהו בשכר הוו יתבי שהיו נותנין לרב יוסף ואומר אני בשכר הדם שהיה מזבל בו. ואמר ליה אביי והא אחזיק להו על ידי שכרם ואמר ליה הכי אמר רב נחמן אין חזקה לנזקין ועל כרחך על ידי טענה קאמר ואמר ליה הא איתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא וכו' ואי בלא טענה אפילו למשטח בה פירי אינה חזקה וכל שכן לעשות בו צרכיו — ועל ירושלמי על ידי טענה מדקאמר אם יש לו רשות לגדל שמודה לו הרי גידל ואם אין לו רשות לגדל שכופר וטוען זה נתת לי הרי החזיק אבל אם מודה לו שנתן רשות לגדל הוה ליה כמאן דטעין לפירות הורדתיו ואם אין לו לגדל אל יגדל. והאי כשורא דמטללתא דעביד אינש דשתיק תלתין יומין מכאן ואילך הוי חזקה בטענה ולא בעי שטר דאם לא מכרה לא היה שותק ולאורה ולסתום בחזקה בטענה ותמה על עצמך בית שסותמין אורו אינו שוה כלום ויהא תלוי במחילה מתוך שתיקה שלא אמר אדם אם יהיו כל חכמי ישראל במאזנים ידמו ככפיפה שאין לה אזנים ויכריעם קטן מהם. וזו היא תשובה. והכי מסתבר כל חזקה בשלש שנים ובטענה ולאלתר נמי בטענה ושלשים יום נמי דאמרינן בכשורא דמטללתא מסתברא דאמתניתין קאי דקתני (ה'.) בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן וכשורא דמטללתא ראיה שנתן היא ודבר הלמד מענינו הוא דאמרינן בי כוי לא הוי חזקה ואף על גב דמנח המליטא וכו' דאם כן בחזקת הבתים הוה ליה למימר האי שמעתא והא דר' ישמעאל ברבי יוסי בטענה הוא וסבירא ליה כל שבפניו לאלתר הוי חזקה ותו לא אזדהר בשטרא דומיא דדלי ליה צנא דפירי ואין להאריך ולהקשות בדברי הגאונים ופירושם דהלכתא כדכתבינן וליכא למנדא מינה.
והא דאמר רבא אשת איש צריכה למחות אוקמה רבא בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות דאי לאו דזבנה מינה לא הות שבקה וכי אמרינן אין חזקה לנזקין דוקא קוטרא ובית הכסא. וכתב רבינו אבן מגש הא דאמרינן אין מחזיקין בנכסי אשת איש ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו כגון דטען בגופא דארעא אבל לגבי נזקין כי היכי דכולי עלמא יש להן חזקה לבר מקוטרא ובית הכסא הכי נמי מאן דאחזיק עלה אחזיק. ומסתברא דרבא בבעל הוא דקאמר צריכה למחות אבל כולי עלמא לא מחזקי בנכסי אשת איש אלא היכא דאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש אחר מיתת הבעל הא לאו הכי אין מחזיקין כלל דסמכא אבעלה וכן הלכתא. וכתב דפתיחת פתחים וחלונות ומקום כשורי והודרי ודמי להו כחזקת בורות שיחין ומערות דמי וצריכה למחות. ומסתברא דוקא בורות שיחין ומערות דאזיק בגופא דארעא אבל אלו שאינן בגוף הקרקע אין לאיש חזקה בנכסי אשתו דאם כן מאי טעמא נקט בורות שיחין ומערות בכלהו נזקין נמי. אלא, אין לאיש משמע דבנזקין אחרים אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ומשום הכי מקשי והא אין חזקה לנזקין דעלמא אפילו באחר וכל שכן בורות באשתו הא איתמר עלה בקוטרא והני אין להן חזקה באחר אבל נזקים אחרים יש להן חזקה באחר וכל שכן בורות ובנכסי אשתו בבורות יש לו חזקה אבל בנזקים אחרים אף על גב דבאחר יש לו חזקה באשתו אין לו חזקה. ויש חזקה לנזקין דקאמרינן כגון הני דגרסינן בלא יחפור גפת וזבל ומלח וסיד וסלע וזרעים ומחרישה ומי רגלים ורחים ותנור וכותל כנגד כותל וחלונות דהיזק ראיה ואורה וכיוצא בהן שהן היזק ממון אבל קוטרא ובית הכסא שהן היזק הגוף וכגון דמא לרב יוסף אין לו חזקה.
וכתב הא דאמרינן בקוטרא ובית הכסא כגון דאיתיה לגופא דארעא בביתא דמחזיק וקוטרא וריחא הוא דאתי לביתא דניזק לחודיה אבל אחזיק ועביד בית הכסא בארעא דחבריה ופתח לביתיה דמזיק אי נמי עביד בביתיה ועוקא דיליה אזיל בביתיה דניזק ופתוח לביתיה דמזיק חזקתו חזקה. ואי טעין דזבנה ניהליה מהימן ובשבועה. מכל מקום אבעי ליה לכסויי לההוא בית הכסא או לההוא עוקא כי היכי דליסתלק מניה ריחא ואף על גב דאחזיק בה הרי בלא כסוי ריחא הא אמרינן אין חזקה לנזקין. ומדקאמר ובשבועה משמע דסבירא ליה דכל חזקה בעי שבועה ומסתברא מעובדא דרבה בר שרשו דליכא שבועה מדאמר אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה איכבשיה לשטר משכנתא ומגו דאי בעי אמינא לקוחה היא ומהימנא בלא שבועה השתא נמי מהימנא בלא שבועה אלא דאיכא למימר דמהני ליה בין שבועת היסת לשבועת המשנה מיהו איכא למישמע מינה שבועה דמגו לאו שבועה חמורה היא. תשובה לגאון דשדרו ממתיבתא בפירוש בלשון הזה כל חזקה שבעולם אין עליה שבועה ולכך נקראת חזקה שהיא חזקה כשמה שאין על המחזיק שבועה ומעשה בא לידינו ולא חייבנוהו שבועה. ומסתברא אי טעין משבעינן ליה ואי לא לא דחזקה מכח שטרא אתיא ודינא כמאן דמפיק שטרא אחבריה.
ורבינו הקדוש אמר איכא לעיוני באינש דשבק ליה אבוה ביתא דאית בה בית הכסא ואבוה אחזיק בה שלש שנים ואתי ריחא לאידך אי טענינן ליה ליורש דאבוה זבניה דלמחר וליומא אוחרי לא לימחי ביה או לא. וגברא דמחזיק שלש שנים בבית הכסא ואמר זבנית מינך דלא יהא לך רשותא למחויי או דילמא לא עביד איניש דליזבון ניזקא ולית ליה תקנתא אלא בשטרא דאי איתה לישני ליה כגון דאחזיק שלש שנים וכו' ואנן הא פסקינן לעיל (עי' במובא לעיל כ"ב:) כל החזקות בשלש שנים ובטענה וקוטרא ובית הכסא אפילו בשלש שנים ובטענה אין להן חזקה. ורבינו יעקב דאמר בית הכסא דוקא כעין שלהן שהיו על גבי קרקע אבל שלנו שהן בחפירה לא ולא נהירא לן דאדרבא כשהן רואין אויר לא נפיש זוהמייהו כהני דידן. ירושלמי המזיק אין לו חזקה רבי יהושע ממחי רבנן בעשן תדיר כהדא חדא אתתא מדלקא חלין תותי רבי אלעא בעא ממחי בְי0דֶי0ה אתא עובדא קומי רבי נסא ואמר לא אמרו אלא בעשן תדיר. ומסתברא חלין כדאמרי מרור חליתא ומתוך לתיתן מעלין עשן. ודוקא דלא קדים חזקה דקוטרא ובית הכסא להאי הא קדים לא מצי למימר ליה סלק היזיקך. לרבינו שמואל בן חפני הבא לחפור בית הכסא סמוך לבורו של חבירו צריך להרחיק בכדי שלא יזיק אפילו עשר אמות שלא יפסיד מימי הבאר. ירושלמי בפרק לא יחפור (ה"ג) חד בר נש זבין כל דרתיה ושייר חד [מסטובא] והוה עליל ויתיב עליה אתא עובדא קומי רבי יונה ורב יוסי אמרין לאו כולה ממך מיעל ויתיב עליה וחמי מאן עייל ונפיק גו ביתיה.
<h2>דף כה:</h2>
מרחיקין את האילן מן הבור וכו' רבי יוסי אומר אף על פי שהבור קדם לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ואמר רבי אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן מודה רבי יוסי בגיריה. ואיכא לעיוני בענינא דגירי אם חייב בתשלומין דאיכא למימר מהנהו דנפצי כיתנא ואמרינן היינו זורה ורוח מסייעתו לענין תשלומין קאמר מדקא פריך ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש דחייב משמע דלגבי תשלומין קאמר. ואף על גב דגרמא בנזקין פטור הני מילי כגון ההיא דאין בלבויו כדי ללבותה וכגון נמיה דגרמא דאתי מעלמא הוא אבל גרמא דאתי מדידיה חייב (עי' לעיל כ':).
<h2>דף כו.</h2>
לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות ואפילו לרבי יוסי מרחיק משום עבודת הכרם והני מילי אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי. וכתב רבינו אבן מגש דוקא דגפנים קדימי לאילנות אבל אילנות קדימי לא מחייב למקצצינהו וכו'. היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד. ודוקא לאחר שש עשרה אמה אבל תוך שש עשרה אמה אינו קוצץ ואם קצץ לבעל האילן.
<h2>דף כו:</h2>
ואמר עולא אילן הסמוך למיצר כו' ואף על גב דמימרא דעולא הלכתא למשיחא היא פרישנא לה הכא משום דחזינא לרבוותא דאפישו עלה כמה פירושי. ואדונינו הרב פירש מקום האילן אמה והן שלשים ושלשה אמות על שלשים ושלשה אמות ברבוע והן אחת עשרה רצועות של שלש שלש וכל שלש רצועות תשעים ותשע אמות והן אלף שמונים ותשע אמות ובעיגולא דל ריבעא הם שמונה מאות שבע עשר חסר רביע. ובריתא קא חשיב תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא לחד אילן ופש ליה פלגא דאמתא לתלתא אילנות שאם תפחות מכל בית סאה שיש בו שלשה אילנות חצי אמה כמין גמא באורך ורוחב יעלה הרצועה חמשים אמה חסר רביע ונשתייר לבית סאה תרי אלפי וארבע מאות וחמשין ורביע ומטי לכל אילן שמונה מאות ושבע עשר חסר רביע כמו שאמר עולא אשתכח דפש ליה פלגו דאמתא לתלתא אילני. וניחא לי לפרושה פש ליה פלגו דאמתא לאילן אחד ולא לשלש אילנות והכין פירושא מקום האילן שליש אמה והן שלשים ושתים ושליש על שלשים ושתים ושליש. ותמצא אלף ארבעים וחמש אמות וששה עשר טפחים. והני מילי בריבועא אבל בעגולא שבע מאות שמונים וארבע ושלשה טפחים נמצא שהבריתא מוסיף על עולא פלגו דאמתא שאם אמר עולא אילן הסמוך למיצר בתוך ששה עשר אמות וחצי שהן שלשים ושלש על שלשים ושלש יעלה כחשבון הבריתא כיצד שלשים ושלש אמה ושליש על שלשים ושלש אמה ושליש יש בו אחת עשרה רצועות של שלש שלש וכל שלשה רצועות מהן מאה אמה נמצא שלשים ושלש רצועות הן אלף מאה אמות נשתיירה רצועה אחת מן השלישיות ארכה שלשים ושלש אמות ושליש ברוחב שליש והן אחת עשרה אמה ושליש ברוחב שליש אמה והן אלף מאה ואחת עשרה אמות ושליש אמה שהן ארבעה טפחים כי מדלית ריבעא מן אלף מאה ועשרה יש לך שמנה מאות שלשים ושתים אמות וחצי ומאמה ושליש שהן ארבעים טפחים דל ריבעא הן שלשים טפחים שמנה עשר טפחים פלגו ושתים עשרה תולתא הרי תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא.
וזה לי ארבעים שנה ששקלתיו במשקל.
נתיב חכם שלשים ושתים	ועץ אמה ברבוע ישרות.
כלל גדול ותשעה עם שמונים	סכום אמות בתשבורת שבורות.
מעוגלות ספר מאות שמונה	שבע עשרה בלי רובע חסרות.
והוא כל בית סאה יתר עלי זאת	חצי אמה ליודע ספורות.
חצי אמה כמין גם ואמות	חמשים מבלי רבע יתירות.
תחסרם מחמישים בחמשים	שאר חלק לשלש בו פזורות.
שלישיתם הלא יהיה כעולא	והוא לא דק ואמרותיו חמורות.
וסוד אחר שליש אמה לשרשו	ונכון הוא לכל בעלי סברות.
כלל גדול וארבעים וחמש	ושש עשרה טפחים נחקרות.
מעוגלות שבע מאות [ושמונים] וארבע	ועוד שלש זרתות הן שמורות.
בתוספת חצי אמה לעולא	מעוגלות כדת משה ברורות.
תמני מאה ותלתין עם תלתא	ותילתא הן בפי בעלי גמרות.
ותן מאה לכל שלש רצועות	ותגיע לחשבונות קצרות.
<h2>דף כט.</h2>
מחאה. לפי שהחזקה תלויה במחאה הוצרכתי לפרש הלכות חזקה. חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות והמרחצאות ושובכין ובית הבדים ובית השלחין והעבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום שדה הבעל חזקתן שלש שנים ואינה מיום ליום. ואסיקנא אמר רבא שתא קמייתא מזדהר אינש בשטריה תרתי מזדהר טפי לא מזדהר. אמר רב הונא שלש שנים שאמרו והוא שאכלן רצופין פירוש לרבוותא למעוטי א' ג' ה' דלא הוי חזקה. ומתניתין דקתני מיום ליום לא תימא למעוטי מקוטעות דרבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל א' ג' ה' ליהוי חזקה קא משמע לן רצופות ושלימות בעינן. אמר רב חמא ומודי רב הונא באתרא דמוברי באגי ואף על גב דאיכא דמובר ואיכא מאן דזרע מצי אמר ליה חדא ארעא בכולה באגא לא מצינא דאינטר אי נמי בהכי ניחא לי דעבדא טפי. ומסקנא מודה רב הונא בחנותא דמחוזא דליממא עבידא ללילי לא עבידא. שמעינן מהא כל החזקות לפי המנהג בתים וזולתן שדרכן להשתמש בהן תדיר הוא או כל כלי תשמישיו וכן חנותא דמחוזא ביממא ובית השלחין באתרא דלא מוברי באגי אי שני ממנהגא לא הוי חזקה אבל מידי דלאו כל שעה אורחיה וכגון אתרא דמוברי באגי אי נמי חנותא דמחוזא דלא עבידי בליליא וצונמא דהוי חזקה במשטח פירי ועושה מחיצה לבהמתו עשרה טפחים וחלונות דלאו כל שעתא עבדי פירי אזלינן בתר מנהגא דאינשי ועבדים ומרחצאות ובית הבדים נמי לפי דרך בני אדם בשעה שצריך לו וכי קא פריך לקמן מבתים והא בתים ביממא ידעי בלילא לא ידעי לפי שאין בכל החזקות דבר שדרכו לעשות פירות תדיר ביום ובלילה אלא בתים. אבל מעבדים וזולתן לא פריך דאטו עבדים עובדים בין ביום ובין בלילה אלא הכל כדרך בני אדם. ועל ידי היה מעשה במקום של בית הכנסת באדם שהחזיק בו כמה שנים ולא יצא מחזקתו ובאו עדים ואמרו דכל שנה יצא למערפה שלו פעמים בשנה וחברו עלי רבותי ואמרו אינה חזקה דלאו רצופין נינהו. והתרסתי כנגדן דחזקה היא כעבדים ושובכים ובית הבדים כפי המנהג. ושאלתי את פי רבינו יעקב והודה לדברי חזקת מקום כאורחא דעלמא במפוסקות ואפילו חולה או הולך למערפה שלו או בימי אבלו לא איבד חזקתו וחזקתו כחזקת בני אדם כמו שכתב בתשובה. ודוקא שלא יצא לחזקה אחרינא כההיא אמתא דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא מר אשתמש בה א' ג' ה' ומר אשתמש בה ב' ד' ו' וכן הלכתא.
תנן חזקת הבתים והא בתים וכו' אמר אביי מאן קא מסהיד אבתי שיבבי שיבבי מידע ידעי בין ביממא ובין בלילא ומדאסהידו ביממא מסתמא לילוותא בכלל ואי הוה מפיק מאני דביתא הוו ידעי רבא אמר אפילו ביתא דקאי בדברא משכחת לה כגון דאמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא וכגון דנקטי אגר ביתא ואמרי למאן נתביה. וכתב רבינו יעקב אביי ורבא לא פליגי דמודי רבא בשיבבי. והלכך מכי אסהידו אנן רגילינן גביה וידעינן ביה דדר ביה תלת שנין לא בעינן דקיימי אדשא כל שעתא אלא אזלינן בתר דעתייהו דאמרי קים לן כדאמרינן בפרקין (מ"ד:) וליחוש דאקני אמר ליה דידעינן ביה דלא הוה ליה ארעא וכגון דאמרי אנן רגילינן גביה ואי הוה ליה אנן הוינן ידעין הכא נמי דאמרי קים לן דאי הוה מפיק מאניה הוינן ידעין דאי לא תימא הכי חזקת הבתים לא נתני. אמר מר זוטרא ואי טעין ואמר ליתו וליסהדו דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה. פירש רבינו חננאל דמר זוטרא לאוסופי אדאביי ורבא אתא ואף על גב דלא נקיט אגרא בידיה מהימן כגון אי טעין ואמר ליתו תרי סהדי וליסהדו דדרו ביה תלת שנין כו' אם היו תרי אכסנאים מעלמא ואמרו שדרו בה ויהבו ליה אגרא והללו לאו נוגעין בעדותן הן שמי מכיר אותן [ויודע?] שדרו בה אלא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר הן אמרו דדרו ביה והן אמרו דיהבו ליה אגרא והוא של מחזיק. ובנסחא עתיקא דידן "דדרו בה" גרסינן, ומודה רבה ברוכלין המחזירין בעיירות ולא גרסינן "אף על גב דלא טעין טענינן ליה" ואף על גב דלא אמרי דרינן ביה ביממא ובליליא אלא תלת שנין סתמא חזקה היא דהא בבתיהן לא דיירי בהו ביממא ובליליא. ומסתברא "ומודה רבא ברוכלין המחזרין בעיירות" אי סהדי דקא מסהדי בעדות החזקה הן רוכלין המחזרין בעיירות אינהו ידעי ביממא ובליליא ולא בעינן שיבבי ואנן אגרינן מיניה כדגרסינן בעבודה זרה (ס"א:) בפרק רבי ישמעאל בעיר שכולה גוים אמאי לא הא איכא רוכלין המחזרין בעיירות דחזו להו בליליא ומרתתי מנייהו בעיר שיש לה דלתים ובריח. ופירש רבינו שמואל הא דמר זוטרא מילתא באפי נפשה היא ופשיטא ליה למר זוטרא דאף על גב דבעינן שלש שנים רצופות אפומא דשיבבי במתא ואפומא דאגירי בדברא דוקא דטעין המערער בטענת בריא ליתו סהדי ולסהדו ביממא ובליליא דאנא חזינא דלא הוה ביה בליליא ולהכי לא מחינא ובעינן סהדי לאכחושי ליה אבל אי לא אתי בטענת בריא לא בעינן סהדותא דשיבבי ואגירי אלא סהדותא סתמא דדר ביה תלת שנין ומסתמא אי דר ביה ביממא דר ביה בליליא. ורבינו אבן מגש כתב דמר זוטרא לפרושי אדרב הונא אתא דאי טעין הוא דבעינן רצופות ואי לא לא. וקשיא לי להאי פירושא דהוה ליה למר זוטרא למימר הא דרב הונא אי טעין אין ואי לא לא. ופירש רבינו יעקב אי טעין המחזיק ואמר ליתו סהדי וליסהדו בי כלומר אביא עדים שדרתי בה יומם ולילה ודאי בחזקתו היתה ועל כן אומר להביא עדים בטענתו ואין צריך שיעידו עדיו בפירוש ואפילו העידו בסתמא חזקתו חזקה. ומודה מר זוטרא אם המחזיק רוכל המחזר בעיירות אף על גב דלא טעין טענינן ליה אנן ובעינן שבבי ואגירי ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא דאף על גב דאתי בטענת בריא ואמר אנא חזינא דלא הוה ביה בליליא חזקה היא דאיבעי ליה למחויי ולהכי שבקיה להאי ומודה רב הונא עד הכא ולא קאמר ברישא דשמעתא לאשמועינן דאף על גב דאתי בטענת בריא ואמר אנא חזינא דלא הוה ביה חזקה היא ומכי אתו סהדי דיממא חזקה היא. והלכתא ככל הני אמוראי כרב הונא דבעי רצופין כמר זוטרא דבעי טענת בריא. והיכא דאתי בטענת בריא כאביי ורבא אפומא דשיבבי ואגירי.
ולפירושא דרבוותא דמפרשי רצופות (ב"ב כ"ט.) למעוטי א' ג' ה' קשיא לי קושיא דבתים דקא מקשינן לרב הונא הא לכולי עלמא נמי שלימות בעינן ובתים מקוטעות נינהו ובצרי להו לילוותא. ותו נהי באתרא דמוברי באגי איכא למימר מפוזרות נינהו שאינה עולה לו שנת הבור וצריך להחזיק שנה אחרת אלא חנותא דמחוזא לאו מפוזרות נינהו ומאי מודה רב הונא איכא דהתם השלמה ליכא. וצרפתי פירש בחנותא דמחוזא אם דר בה שש שנים ביום דחזקתו חזקה ולא חשיבי מפוזרות דאי בשלש שנים ביממא לחוד סגי הא מקוטעות נינהו ורב הונא לא איירי אלא במפוזרות ואמתניתין הוא דשייכא דקתני מיום ליום לאפוקי מקוטעות אלא לענין פיזור קאי כדרב הונא. ואמינא מילתא ומסתפינא מרבוותא ומסתברא דרב הונא לאו למעוטי א' ג' ה' אתי דאפילו באתרא דלא מוברי באגי אי אית ליה סהדי דאכלה א' ג' ה' ולא נפקא מחזקתיה לחזקה דאחריני חזקה הוי ורב הונא למעוטי מפוסקות אתא שאם אכלה שנה ראשונה ושלישית ולא אכלה שנה שניה אף על פי שעמד בחזקתו שלש שנים ולא ערער אינה חזקה דאין חזקה אלא לנהנה [בנד' — וכל שכן מקוטעות] אבל באתרא [דמוברי] באגי אפילו שנת הבור עולה לו והיינו דקאמרינן ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי ובחנותא דמחוזא כיון דבחזקתו קאי לא בעינן רצופין והיינו פירכא דבתים דהא מפוסקות נינהו אלמא כיון דבחזקתו קאי הוי חזקה ומסתייעא האי סברא מדגרסינן לקמן (נ"ו:) אלא מעתה אחד אומר אכלה א' ג' ה' ואחד אומר אכלה ב' ד' ו' הכי נמי דהוי חזקה אלמא אי הוו תרי סהדי דאמרי אכלה א' ג' ה' הויא חזקה דאי איתה הוה ליה לשנויי התם חד סהדא מפוזרות קא מסהיד להו דאי נמי איכא תרי סהדי לאו חזקה היא הכא חד סהדא חטין קאמר אי איכא אחרינא בהדיה חזקה היא אלא לאו שמע מינה דומיא דחטין ושעורין הוא דאי איכא תרי סהדי דאכלה א' ג' ה' חזקה הויא ואצטריך לשנויי התם דאשתא דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי והוה ליה עדות מוכחשת [בחקירות] אבל הכא מאי איכא בין חיטי לשערי עדות מוכחשת [בבדיקות] היא דלא דייקי אינשי. ופירוש דרבוותא דהאי דלא פריך אחד אומר א' ב' ד' ואחד אומר ד' ה' ו' תיהוי חזקה משום דאמרינן בסנהדרין (ל':) הכל מודים בעדי חזקה ופירש רבינו שלמה שבא עד אחד והעיד אני ראיתי שלש שנים הראשונים של שמיטה והשני אומר אני ראיתי האחרונים שמצטרפין לא נהירא לן, דגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ט) מודים חכמים לרבי יהודה בעדי בכורה ובעדי חזקה רבי בא בשם רבי ירמיה אמר אף סימנין כן אמר רבי מנא יאות אמר רבי חגי אילו שטר שהיה מחותם בארבעה עדים וקרא עליו ערער זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים שמא כלום הוא, ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים והכא כל סימן וסימן צריך שני עדים רבי חנינא יליף לה משני חזקה אילו אחד מעיד שאכלה א' ב' ג' ואחד מעיד ד' ה' ו' שמא כלום הוא ואין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים והכא כל סימן וסימן צריך שני עדים שמע מינה דעדי חזקה דקאמרינן לאו משני חזקה קאמרינן אלא בחזקה דנעל וגדר קאמר אי נמי חד אמר ביום ראשון דלי ליה צנא דפירי וחד אמר ביום שני אבל אחד אומר א' ב' ג' ואחד אומר ד' ה' ו' לא הוי חזקה והא דלא פריך התם (ב"ב נ"ו:) בא' ב' ג' וד' ה' ו' דהתם ודאי מכחשי אהדדי טובא אלא זה אומר אכלה שלש שנים מפוסקות בא' ג' ה' וזה אומר בב' ד' ו' אפשר דלא דייקי וזה קרא שנה ראשונה של שמיטה שנייה ותרווייהו חדא מילתא קאמרי וליהוי חזקה. והכי סלקא לן שמעתא הכא והתם.
<h2>דף כט:</h2>
רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבנו ההיא אמתא מר אשתמיש בה כו' ואסיקנא לא הוי חזקה דלא קיימא שלש שנים בחזקה דחד ודוקא דלא כתבו עטרא אבל כתבו עטרא קלא אית לה. אמר רבא אכלה כולה חוץ מבית רובע קנה כולה חוץ מבית רובע ואף על גב דלאו בת זריעה היא למאי דאחזיק אחזיק ולמאי דלא אחזיק לא אחזיק דאיבעי ליה לאוקומי חיותא ולמישטח בה פירי. וצונמא נמי אי אחזיק בה נמי כי האי גונא חזקה היא. וכתב הרב אבן מגש דוקא לחזקת שלש שנים הא לענין מקנא פלוגתא דרב ושמואל לקמן (נ"ד.) שדה המסויימת במצרניה עד כמה כו'. ההוא עובדא דאמר ליה חד לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מינך זבינתה ואכילתה שני חזקה אמר ליה אנא בשכוני גואי הואי אתא לקמיה דרב נחמן — וכגון דידיעא מילתא דארעא דמערער היא הא לאו הכי כי אמר ליה מינך זבינתה אף על גב דלא אכלה שני חזקה מהימן כדאמרינן (כתובות ט"ו:) ומודה רבי יהודה באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן וכו'. והאי דידיעא ארעא למערער בעי לאתויי ראיה דחזקה ואייתינהו ואמר ליה אנא בשכוני גואי הואי פירוש לא הוינא במתא בהדך בעידנא דאת טעין דזבנתה מינאי — ואמר ליה זיל ברור אכילתך כלומר אייתי סהדי דאיהו הוה בהדך במתא ביומא דאת טעין ואכילה דידך תהוי אכילה וחזקה ברירא ואי לא כחזקה שאין עמה טענה היא ואמר ליה רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה ותובע בעי לאיתויי ראיה דלא הוה ההוא יומא במתא ורב נחמן סבר לא יהא אלא דנקיט שטרא מי לא אמרינן ליה קיים שטרא וחות בנכסי ופסקי רבוותא כרב נחמן בהא ובההוא דבי בר סיסין (ל'.) אבל רבינו האי פסק כרבא בתרווייהו. וכתב רבינו חננאל אף על גב דקימא לן מחאה שלא בפניו הויא מחאה בעינן דההיא טענתא דקאמר דזבנה מינה אפשר דקושטא קאמר אבל אי אמר ביום פלן זבינתה ולא אפשר דהוה במתא בהדיה וקדים ונפק ושביק ארעא בידא דאחריני ואזיל ליה איהו, ונחית לוקח בארעא ואכיל ולא ידע בהא דהאי נחית ואכיל כי האי גונא לא הוי חזקה דאי לא תימא הכי לקתה מידת הדין. וההיא עובדא דאמר ליה אנא בשוקי בראי הואי (ל'.) כתב רבינו אלפס מסתברא כרבינו האי דאוקמה בשעת חירום הא לאו הכי קימא לן מחאה שלא בפניו הויא מחאה.
<h2>דף ל.</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלני זבנתה דזבנה מינך אמר ליה ולא מודית לי דהאי ארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבנתה אם כן לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה רבינו חננאל אפקה מהילכתא ורבינו אלפס שקיל וטרי בה ואוקמה אליבא דהלכתא כדכתיב בהלכות ומשמע דסבירא לה דכי לא ידיעא ארעא למערער אלא דאיהו קא מודה וקאמר מפלני זבנתה לא אמרינן בה הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאין ספק מוציא מידי ודאי. ומעשה בא לידינו ביורש שטען שלך היה ולקחה אבי ממך וליכא סהדי למערער דדידיה הוה. והוו סמכי אדרב אלפס. ואנן שקלינן וטרינן בה וקשיא לן עלה אי הכי מלוה על פה ויתמי לא ידעי אי פריע אי לא פריע היכי טענינן דפריע לימא אין ספק מוציא מידי ודאי אלא ספיקא דיורש כודאי דמי וכי היכי דאבוהון מהימן משום מגו יורש נמי מהימן. כדאמרינן בכתובות (ק"ט:) ההוא דעשאה סימן לאחר שכיב ושבק ליה אפטרופוס ומסקנא אי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו הימנו וכתב רבינו אלפס (שם בכתובות פי"ג) והוא דהויא ארעא בידיה שמע מינה דסבירא ליה אף על גב דלא אכלה שני חזקה כיון דלא ידיעא ארעא למערער אלא הודאתו שעשאה סימן לאחר כי אמר לקחתיה הימנו נאמן משום מגו דכי היכי דאבוהון מהימן יורש נמי מהימן וכן פירש רבינו שלמה בכתובות. הכא נמי כי היכי דאבוה מהימן יורש נמי מהימן כי אמר לקחה אבי ממך ולא ידיע ארעא למערער מהימן ואף על גב דלא אמר קמאי דידי (ואי) נמי מיגו דאי בעי אמר קמאי דידי כי אמר אנא ידענא מהימן ואף על גב דתרי מגו הוא הא מוכח לן לקמן (מ"ו.) דאמרינן תרי מגו וכי היכי דיורש מהימן במגו לוקח נמי מהימן במגו דחד דינא אית להו כדאמרינן זאת אומרת טוענין ליורש טוענין ללוקח (כ"ג.) ובגמרא נמי מדמינן להו בההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין אתא מריה וכו'. (מ"א:) ואמר רבא כותיה דרבי אבא מסתברא דקתני הבא משום ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי וקא סלקא דעתין הוא הדין ללוקח ומסקנא דילמא שאני לוקח וכו' אלמא איכא מאן דאמר טפי עדיף אבל לכולי עלמא לא גרע וכל מידי דקמא מצי טעין בתרא טעין דהא קימא לן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו והיינו דקשיא להו לרבוותא ואפקיה מהלכה כדכתב רבינו חננאל. ורב אלפס דקאמר פשוט הוא וכדבעינן למימר קמן לא דמיין אהדדי ההיא בידיעא ארעא למערער והאי עובדא דלא ידיעא מדקאמר ולא קא מודית לי. ואנן עיינינן בה ומסתברא פירושא דוקא דהכי קאמר ולא קא מודית לי דהאי ארעא דידי היא ואת מנאי לא זבינתה דאי טעין הכי הוה מהימן דהיינו מתניתין שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן השתא דקאמרת מפלוני זבנתה דזבנה מינך ולית לך סהדי דהויא ארעא בידיה דקמא דטענה מעליא היא כי אמר לקחתיה הימנו והכא דלית ליה סהדי דהויא ארעא בידיה דקמא כי היכי דקמא לא מהימן איהו נמי לא מהימן אבל אי הויא ארעא בידא דקמא אפילו חד יומא כי היכי דקמא הוה מהימן האי דאתי מכוחיה נמי מהימן והכי סלקא שמעתא. ואיכא לפרושי בידיעא ארעא למערער דכולהו עובדי הכי מתוקמי ולא קא מודית לי לאו דוקא וכגון דאכלה שני חזקה ומשום דלא הוה ליה סהדי דדר ביה לא מהימן. ואיכא דמפרש דלא אכלה שני חזקה והוה ליה סהדי דדר ביה ההוא דזבנה מיניה וקאמר ליה מפלני זבינתה והא שטרא ואסיק אדעתיה דשטרא דנקיט הוי כשני חזקה וקאמר ליה האיך ולא קא מודית לי דאת מנאי לא זבנתה דהא לית לך שטרא בשמא דידי אם כן לאו בעל דברים דידי את דשטרא דההוא פלוני לאו כלום הוא וסלקא לן שמעתא דכי לא ידיעא ארעא למערער יורש ולוקח מהימן בלא חזקה. וכך הורה לי רבינו יעקב בתשובה לא שנא לקחה האב מלקחה הימנו וברור לו שלקחה אביו ממנו דמהימן בלא חזקה. וכן הלכתא.
<h2>דף לב:</h2>
רבה בר שרשו נפיק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי אמר ליה אביי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה ארעא במשכנתא הוה וכו' שמעינן מהא דאף על גב דאתא לידיה במשכנתא וכבשיה לשטר משכנתא ולא ידיעא שטרא בידא דלוקח אית ליה חזקה משום מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי מעיקרא אי נמי חזרתי ולקחתיו הימנו. ורבוותא דילן דמייתי סייעתא מהא דלית ליה חזקה וסמכי אפירושא דרבינו חננאל דקאמר לקוחה בידי לא מצית אמרת דהא איכא עליה קלא דיתמי הוא. ולאו מילתא היא דרבינו חננאל לא קאמר לקוחה היא לא מצית אמרת דהא במשכנתא אתא לידך אלא הכי פירושא בנוסחא דיליה הא דחשיבת לקוחה היא בידי כיון דידיעא מילתא דבמשכנתא אתא לידיה לא מצית למטען דהא איכא עלך קלא דאכלת ארעא דיתמי ויתמי לאו בני מחאה נינהו ולא איבעי להו למחויי עיקר מחאה אמאי כי היכי דליזדהר בשטרא הכא כיון דידעת עלך קלא דארעא דיתמי קא אכלת כמחאה דמיא ויאמרו לך בית דין איבעי לך למזדהר בשטרא דזביני ודין חזקה ליכא הכא. והכין לישנא דרבינו חננאל ושמע מינה דלא אמרו אלא משום קלא דארעא דיתמי ולישנא דגמרא מוכח דקאמר רבה בר שרשו נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי שמע מינה משום קלא הוא דלא מצי למימר לקוחה היא בידי וכל היכא דאיכא קלא לא בעי מחאה. אבל ליכא קלא ובהיתרא אתא לידיה אי כבשיה לשטר משכנתא מצי למימר לקוחה היא בידי מעיקרא ואי ידיע מילתא בסהדי מצי טעין חזרתי ולקחתיה ממנו ורבה בר שרשו משום קלא הוא דלא מצי טעין דליכא דידע עד דאמר ליה אביי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה. ונקטינן דמשכנתא בעי מחאה. ורבינו שלמה נמי הכי משמע מדגרסינן בגיטין (נ"ח:) בסקריקון היכי דמי אי דאכלה שני חזקה אפילו לוקח ראשון נמי אי טעין ואמר חזרתי ולקחתיה הימנו בתקנתא דרבנן ואכלי שני חזקה אפילו דאתא לידיה באיסורא כל שכן בהתירא. ורבינו אבן מגש כתב בכתובות (י"ז:) באין מחזיקין בנכסי קטן דוקא שבא בטענת האב שלקחה מאבי הקטן אבל בטענת הבן שלקחתיה ממך אחר שגדלת נאמן. והני מילי דאכיל לה בתורת משכון או שלא היתה לקוחה גמורה וכיוצא בה אבל בתורת גזלנותא לא. ודבר זה קיבלנו מרבינו הגדול ומצוי אצלנו בתשובה בכתב ידו — בפירושא דרבינו אבן מגש. ולסברא דילן דאמרינן דכיון דאתחיל כשהוא קטן אף על גב דאחזיק כשהוא גדול לאו חזקה היא משום דקטן לא ידע ולא מצי למחויי ולאו בר מודעא הוא אבל כי נקיט ליה בתורת משכנתא איבעי ליה למחויי ולמימר באפי סהדי ולאודועינהו דבמשכנתא הוא דנקיט לה ואף על גב דההיא לא נהירא לן כדאיתא לעיל איכא למשמע. והרב המחבר אמר דשואל יש לו חזקה ומשמע דהוא הדין במשכנתא סתמא דלא קביע ליה זמן ואי נמי במשכנתא דסורא אי כבשיה לשטר משכנתא. והכי מסתברא לן מדאמרינן גבי משכנתא דסורא (ל"ה:) אלא איבעי ליה למחויי ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה ואמאי ניתקון תרי שטרי חד למרי משכנתא וחד לאידך ולא ליבעי מחאה אלא לאו שמע מינה במחאה תליא מילתא. ואריס דעלמא דלאו אריס דבתי אבות אית ליה חזקה אף על גב דאורח דאריס למיכל שתי שנים ושלש דומיא דאריסי בתי אבות אית ליה חזקה דקימא לן איבעי ליה למחויי (מ"ו:) דיש מחאה לחצאין ואף על גב דלא יכיל למימר פלוני גזלנא הוא איבעי ליה לאודועי לסהדי ולמימר לאו ארעתא דידיה הוא ומשכנתא היא בידיה אי נמי לפירא ואריסותא אחתיניה ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה והא דאמרינן (מ"ו.) אומן אין לו חזקה אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה דוקא היכא דראה אבל לא ראה מגו דיכיל למימר החזקתיו לך (אחר) מהימן. הילכך גבי קרקע נמי אף על גב דאתא לידיה בתורת שאלה או במשכנתא או בכיוצא בה מצי למימר לקוחה היא בידי דאיבעי ליה למחויי דאיכא למימר החזיר לו שטר משכונא וכתב לו שטר מכר עד דידיעא מילתא דשטר משכונא בידיה וכן השיב לְפ0נַי רבינו יעקב אם יש שטר משכונא ידוע ביד לוקח או ביד שליש אינו יכול לטעון ואי כביש ואינו ידוע יכול לטעון והכי נקיטינן וכל מי שאוכל קרקע בהתירא בעי מחאה ואי לא מחי איהו דאפסיד אנפשיה ודוקא דליכא קלא אבל איכא קלא דאכיל ארעא דלאו דיליה איבעי ליה לאזדהורי בשטרא וכן הלכתא.
והלכתא מה לי לשקר במקום עדים (עי' ל"א.) ובמקום קול לא אמרינן ודוקא לאוקומי ממונא בידיה הוא דאמרינן מיגו אבל לאפוקי ממונא לא כדאמרינן הלכתא כותיה בארעא והלכתא כותיה דרב יוסף דהיכא דקיימי זוזי ליקום.
<h2>דף לג.</h2>
וכתב הא דאמרינן בקוטרא ובית הכסא כגון דאיתיה לגופא דארעא בביתא דמחזיק וקוטרא וריחא הוא דאתי לביתא דניזק לחודיה אבל אחזיק ועביד בית הכסא בארעא דחבריה ופתח לביתיה דמזיק אי נמי עביד בביתיה ועוקא דיליה אזיל בביתיה דניזק ופתוח לביתיה דמזיק חזקתו חזקה. ואי טעין דזבנה ניהליה מהימן ובשבועה. מכל מקום אבעי ליה לכסויי לההוא בית הכסא או לההוא עוקא כי היכי דליסתלק מניה ריחא ואף על גב דאחזיק בה הרי בלא כסוי ריחא הא אמרינן אין חזקה לנזקין. ומדקאמר ובשבועה משמע דסבירא ליה דכל חזקה בעי שבועה ומסתברא מעובדא דרבה בר שרשו דליכא שבועה מדאמר אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה איכבשיה לשטר משכנתא ומגו דאי בעי אמינא לקוחה היא ומהימנא בלא שבועה השתא נמי מהימנא בלא שבועה אלא דאיכא למימר דמהני ליה בין שבועת היסת לשבועת המשנה מיהו איכא למישמע מינה שבועה דמגו לאו שבועה חמורה היא. תשובה לגאון דשדרו ממתיבתא בפירוש בלשון הזה כל חזקה שבעולם אין עליה שבועה ולכך נקראת חזקה שהיא חזקה כשמה שאין על המחזיק שבועה ומעשה בא לידינו ולא חייבנוהו שבועה. ומסתברא אי טעין משבעינן ליה ואי לא לא דחזקה מכח שטרא אתיא ודינא כמאן דמפיק שטרא אחבריה.
<h2>דף לג:</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אזל ואייתי סהדי דאכלה שתי שנין אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי. אמר רב זביד ואי טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן ובשבועת היסת. ודוקא מעיקרא טעין הכי אבל אי טעין מעיקרא ארעא ופירא דיליה לא מצי טעין בתר הכי לפירות ירדתי דקימא לן כל כי האי גונא אינו טוען וחוזר וטוען.
<h2>דף לה:</h2>
חזקה שלש שנים אמר רבא אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה כלומר אי סייעיה מערער למחזיק ודלי ליה על כתפיה צנא דפירי מהאי ארעא לא מצי טעין לא זבינתה דמדסייעיה אודי ליה דזבנה ניהליה ותו לא אזדהר בשטרא ולאלתר הוי חזקה. ורבינו חננאל פירש אי איכא סהדי דאייתי האי מחזיק צנא דפירי לדורונא למערער הוי חזקה ואי טעין נמי מרי ארעא לפירות הורדתיו ובדידי קא טרח אי נמי חולקא דידי הוא דגופא דארעא לא זבני ליה מהימן ודוקא בתוך שלש שנים אבל לאחר שלש שנים לא דאיבעי ליה למחויי ואף על גב דלא מצי למימר פלוני גזלנא הוא איבעי ליה לאודועינהו לסהדי דלפירות אחתיה דיש מחאה לחצאין דאי איתה דאין מחאה לחצאין משכנתא דסורא אי כבשיה לשטרא בגו זימניה — והוא הדין למשכנתא סתמא — הכי נמי דמהימן דלא מצי למחויי אלא מחאה יש לחצאין וכו'. והלכתא יש מחאה לחצאין ואפילו במשכנתא תקנו רבנן מחאה וכן הלכתא.
אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ישראל שקנה שדה ידועה לישראל מגוי הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל אין לו חזקה אלא בשטר מכר שישראל מכרה לגוי אמר רבא אי אמר קמאי דידי זבנה גוי מינך מהימן מגו דאי בעי אמר אנא זבנתה מיניה. וכתב רבינו חננאל אי טעין ואמר יהב לי ההוא שטרא דזביני דזבנה מינך ואיזדהרי ביה תלת שנין ואירכס ממני מהימן דכמאן דאמר קמאי דידי דמי. שמע מינה דקמאי דידי לאו דוקא אלא דאתברר ליה. הלכך ישראל דזבן ארעא מגוי אבעי ליה למחויי דילמא טעין הכי. ומסתברא הרי הוא כגוי דקאמר בכל דוכתא כאילו אותו הגוי בא עם ישראל לדין ותניא (ב"ק קי"ג.) אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דינינו בדיני גוים זכהו ואם לאו באין עליו בעקיפין. ושמע מינה ישראל שיש לו חלון בחצר גוי ובא ישראל אחר וקנה החצר מן הגוי אף על פי שבדיניהם הגוי היה יכול לסתמו כיון דישראל עם ישראל הוא וישראל בא מכח גוי הרי הוא כאילו אותו הגוי בא עם ישראל לדין שמזכין אותו בדיני ישראל ואין לו לגוי לסותמו כך ישראל הבא מכוחו אין לו לסותמו דכי אתא לידיה ההוא חלון בהתירא אתא דקיימא לן גזל גוי שרי — ואפילו לרבי עקיבא דאסר דוקא גזל ממש אבל הפקעת הלואתו כיון דליכא חילול השם שרי וכל שכן דדינא לסתום לאו גזל הוא — ואין לו להאפיל. ואיתמר נמי משום רבינו שרירא שאפילו הלך הישראל והתפיסו [בגוי] בגוי עד שבנה כנגד החלון בעל כרחו יכול למחות אפילו לאחר כמה שנים דשלא כדין עשה ואף על פי שאינו צריך לאויר החלונות יכול לעכב עד שיפייסנו בממון. ואם מסר מודעא ואחר כך נתן לו ממון אין במודעא שלו כלום וכל מה שנתן לו להתיר נתן לו ומעשה בא לידינו ופסקנו כך.
וכן גוי שיש לו חלון בביתו על חצר ישראל ומכר הגוי ביתו לישראל יש לו לישראל לבנות כנגד החלון שקנה אותו ישראל הבא מחמת גוי ואפילו ידוע שאותו חצר קנאו ישראל מגוי כיון שאילו בא הגוי בעל החלון לדון עם אותו ישראל אין מזכין אותו בדיני גוים ובונה כנגדו כך ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי אף על גב דתרווייהו ישראל נינהו כההוא (דב"ב ל"ה:?) וכו'. ספק זה קדם ספק זה קדם דינו כדין ישראל בישראל. ודוקא כההיא דרב מרי בר רחל בסוף גמרא דאיזהו נשך (ב"מ ע"ג:) דמשכן לו גוי ההוא ביתא הדר זבנה ליה לרבא וכו' עד השתא כדיניהן עבידנא לך דכמה דלא מסלקי בוזזי לא שקלי אגר ביתא. ואף על גב דרב אלפסי לא אייתי האי עובדא מסתברא דדינא הוא וגמרינן מינה ושמעינן מינה ישראל הבא מחמת גוי שהוא כגוי, בדיניהם דגוים דיינין ליה וקבלינן סהדי גוים לזכות ישראל דהא בדינינו רב מרי בר רחל דלא יהב אגר ביתא איסור רבית איכא דהא רבא מצי לסלוקי ליה בתר שתא בזוזי דמחייב ליה לאפרועי ואמר ליה רבא כדיניהן עבידנא לך ולית ביה חשש רבית שמע מינה דבדיני גוים דינינן ליה לכל מילי כאילו אתא לקמן גוי. אלא דרבינו שלמה אמר דלית ביה איסור רבית דרבא הוא דפרעיה להו לכלהו זוזי לגוי וגוי הוה חייב. ולא נהירא לן. אלא דרבינו חננאל דאמר דרבא היה לו לפרוע עדיין המעות למרי בר רחל דאם כן מרי בר רחל למה ליה לאמטויי אגר ביתא לרבא וכו'.
<h2>דף לו.</h2>
ואמר רב יהודה האי מאן דאחזיק מגודא דערודי ולבר לא הוי חזקה. ואמר רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה. וכגון שנהנה מן העצים והכי נמי גרסינן בכתובות עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה הכי היא גירסת רבינו חננאל. וגירסת רבינו שמואל אינה חזקה. ומסתברא לאו דוקא אכיל לה תלת שנין חזקה דערלה קאמר אלא אי איכא ביניהו חדא שתא דערלה ודשביעית הרי זו חזקה דדמי לאתרא דמוברי באגי. אכלה שחת לא הוי חזקה ואי בצואר דמחוזא קיימי הרי זו חזקה. תפתחתא לא הוי חזקה — קרקע מליאה בקעים — אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה הני דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו. ואין קונין זה מזה אלא בשטר. והעבדים, והא דאמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה דוקא לאלתר אבל לאחר שלש אית להו חזקה ומסתברא דלא תימא הוא הדין לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אלא דוקא עבדים דבני שטרא נינהו אבל מטלטלין דלאו בני שטרא נינהו לא שייכא בהו חזקה. עבד קטן מוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר ודוקא בטענה כדלקמן.
הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא אתא מריה קא טעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. ואיכא לעיוני אי תפיס להו ביותר מכדי דמיהן מי מצי למימר לדידי שוו לי או לא דאיכא למימר דלא אמרינן מגו אלא היכא דטענתיה דקא טעין גריעא מטענתיה דמצי טעין כגון מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן וכגון מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה והשתא פסלה (ע' כתובות י"ב. י"ג.). וכגון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דקא מרע ליה לנפשיה והכא נמי עד כדי דמיהן ולא כדי דמיהן ויותר מכדי דמיהן קאמר ולא דמיא [דהתם אי הוה (טענא טענא) [טענה טענה] אחריתי לא (מהימן) [מהימנא] והאי דמהימנא בטענתא דהשתא משום מגו דמצי[א] טענה טענה מעלייתא דלא מפסדא וקא טענה טענה דקא מפסדא אבל במגו אחרינא דאי הוה טעין טענה אחריתי הוה מהימן השתא נמי מהימן]. וצריכא עיונא במילי טובא דמגו ואין זה מקומו להאריך. וחזינא לרבינו ברוך ורבינו שמואל דמפרשי וקאמרי דאתא וקא טעין דאמרינן יותר מכדי דמיהן הוא דקא טעין ואמר ליה דאינו יכול לטעון יותר מכדי דמיהן. ומסתברא דלא טעין אלא פחות מכדי דמיהן ואמר ליה דדינא קא טעין ויכול לטעון עד כדי דמיהן דאם איתא דאינו יכול לטעון אלא עד כדי דמיהן הוה ליה למימר והרב המחבר אמר יותר מכדי דמיהן לא תפיס ולא מהימן ואם טען יותר פטור בשבועת היסת.
<h2>דף לו:</h2>
רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה וכו' ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים עד שיבצור שלש בצירות ויגדור שלש גדירות ואמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום ואמר אביי דקל נערה, שעושה פירות שלש פעמים בשנה איכא ביניהו. וכתב רבינו חננאל דקימא לן כסתם מתניתין דאמרי חזקתן שלש שנים מיום ליום ודקל נערה לא הוי חזקה וכל שכן ניר. ואיתמר בשם רבינו אלפס הילכתא כשמואל בדיני ודקל נערה הוי חזקה אבל ניר לא ולא מצאתי כתוב בהלכות.
אמר רבי ישמעאל במה דברים אמורים בשדה לבן אבל בשדה אילן כנס את תבואתו וכו'. אמר אביי מדרבי ישמעאל נשמע לרבנן היו לו שלש אילנות ממטע עשרה לבית סאה אכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו הוי חזקה. והני מילי היכא דלא אפיק אבל אפיק ולא אכל לא והוא דבזע בזועי וכן הלכתא. ותמיהא לן דרב אלפס לא אייתי לה.
<h2>דף לז:</h2>
אמרי נהרדעאי האי מאן דזבין ליה דקלא לחבריה קני ליה (משפרא) [משיפולא] ועד תהומא ודוקא בבא מחמת טענה דאי לכרכמא רישקא זבין ליה איבעי ליה למחויי דקימא לן מחאה לחצאין הויא מחאה.
<h2>דף לח.</h2>
שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל וכו' עד היכי דמי מחאה. היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. ואוקימנא בשעת חירום שנו ומאי שנא יהודה וגליל דנקט דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו. וחירום פירש רבינו האי הרג כדכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם. וכתב רבינו יעקב בתשובה דילן חירום ממון אינו חירום ופרנצא ופרובנצא מחזיקין זה על זה אבל ישמעאל וגוים אין מחזיקין זה על זה דקטלי הני להני כדאמרינן בורח מחמת ממון מחזיקין ויכול למחות מחמת מרדין דהיינו הרג בלשון פרסי אין מחזיקין דאינו יכול למחות. ואפילו מיחה בפני שני בני אדם שאין יכולין לומר לו לא הויא מחאה. ירושלמי אמר רב אין חזקה לבורח ולא מארץ לארץ ושמואל אמר יש להן חזקה אמר רב נחמן קרא מסייע למר ויתן להם המלך סריס אחד לאמר השב את כל אשר לה ואת כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ עד עתה. וכתב רבינו חננאל אף על גב דתנן אין צריך להיות עמו במדינה מיהו צריך להיות יודע בעל הקרקע כי זה שטוען עכשיו שמכר לו עומד בנכסיו. ירושלמי אמר רבי אלעזר אפילו שתי [אפסטואות] כגון שלומי ונמוכי וירדן מפסיק בנתים ועומד רואה אחד מחזיק בשדה שלו אינה חזקה עד שיהא עמו באותה העיר ובאותה מדינה. רב אמר עיקר חזקה הכנסת פירות ואפילו ראוהו חורש וקוצר ומעמר ודש ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה עד שיראוהו מכניס פירות, דאי לא ידע אמאן קא ממחי. ואינו צריך להיות עמו במדינה וזה ששנינו אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה כל שני חזקה בשעת חירום שני. לשון רבינו חננאל. והאי ירושלמי דאייתי רבינו חננאל שמע מינה דחזקה שלא בפניו אינה חזקה עד שידע מי הוא המחזיק בקרקע שלו שאם אינו יודע יכול לטעון לא ידעתי מי הוא היורד בשלי שאמחה ודייקא נמי דקתני עד שיהא עמו במדינה מכדי בשלש ארצות איירינן ובאותה הארץ אבעי ליה למתנא אלא הא קא משמע לן דההיא שעתא דנחית לה בעינן דלהוי עמו במדינה כי היכי דלידע מאן נחית בגוה אבל אי לא ידע מאן קא ממחי. והא דאמרינן חברך חברא אית ליה הני מילי גבי מחאה ומודעא דהוה מילתא דעבידא לאיגלויי אבל מאן דמחזיק בארעא ושמיט לה לאו מילתא דעבידא לאיגלויי הוא דמאן קא מודע דילמא דידיה קא אכיל בעינן דידע האי, דמחזיק בארעא. והיינו דפרכינן בריש פרקין (כ"ח:) אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה ולא פרכינן חזקה שלא בפניו לא תהוי חזקה דחזקה שלא בפניו אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה יום אחד. ודברי רבינו חננאל צריכין להתישב.
<h2>דף לח:</h2>
היכי דמי מחאה אמר רב זביד פלני גזלנא הוא ולמחר תבענא ליה בדינא ולא שנא אמר לא תימרו ליה ולא שנא אמר תימרו ליה הוי מחאה כדרב פפא דאמר לדידיה לא אמרי ליה הא לאחריני אמרי וחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. אמר להו לא תפיקו שותא הא אמר להו לא תפיקו שותא. אמרו ליה לא מפקינן שותא הא אמרו ליה לא מפקינן שותא. ורבי הונא בריה דרב יהושע אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה. ומסתברא דאסיפא פליג וקימא לן כותיה אבל כי אמר להו לא תפיקו לכו שותא לא הוי מחאה.
<h2>דף לט.</h2>
וקימא לן מחאה שלא בפניו הויא מחאה וכדרבא דאמר מחאה בפני שנים אפילו שלא בפניו ואין צריך לומר כתובו. והיכא דליכא סהדי וטעין דמחאי משתבע אידך דלא מיחה דשבועה דרב נחמן לא מפקא ממקרקעי כדפסקי רבוותא.
<h2>דף לט:</h2>
רב גידל בר מניומי הוה ליה מחיתא למחויי ואסיקנא כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך וכן הלכתא. אמר ריש לקיש וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. ואף על גב דתהי בה רבי יוחנן הלכה כריש לקיש. ומסתברא טעמא דילמא ההוא טענה דטעין עליה דמחזיק דמיחה איגלי ליה דלאו טענה היא וכיון דלא מערער עילויה ולא אתא לדינא לא איזדהר האיך בשטר דקימא לן שלש שנים מיזדהר טפי לא מזדהר וחזקיה חזקה. אי נמי בתר מחאה זבניה מניה. ואף על גב דגזלן לית ליה חזקה הני מילי גזלן ידוע אבל האי אפשר דמשום דהוה ליה ערער עליה זבנה מניה דעביד איניש דזבין דיניה (ל':) ורבי יוחנן הוא דתמה עליה משום דדמי לגזלן וליתה. ורבינו שמואל דחה ליה להאי טעמא דכיון דאודי דמעיקרא לאו בתורת זביני נחית לה לא מהימן למימר בתר הכי זבנה ואיכא מאן דאמר בתר מחאה זבנה ומעיקרא לפירות אחתיה. ולא נהירא לן דאף על גב דמעיקרא לאו בתורת הכי אתי חזקה היא דאי משום דאין מחזיקין בנכסי קטן (כתובות י"ז:) אפילו הגדיל משום דקטן במילי דאבוה לא ידע ואי משום דרבה בר שרשו משום קלא הוא כדפרשינן. תני בר קפרא עירער וחזר וערער אי מחמת טענה ראשונה ערער אינה חזקה ואם לאו הרי זו חזקה.
<h2>דף מ.</h2>
כתב מחאה בכך וכך איך פלני בר פלני אתא קדמנא וקבל ואמר פלני בר פלני גזלנא הוא דמחזיק בארעא דילי ואכיל ליה בגזלנותא והשתא לא יכילנא ליה ולמחר וליומא אוחרי תבענא ליה בדינא וכדו השתא מחינא קדמיכון בגו שלש שנין כי היכי דלא לחזיק בה ואתברר לנא אנחנא סהדי דלא אישתפי בה שלש שנים מעידנא דנחת בה עד השתא ומאי דהוה קדמנא ומחא האי פלני קמן כתיבנא וחתימנא ויהבנא בידיה לזכות ולראיה.
<h2>דף מא.</h2>
גרסינן בפרק לא יחפור (כ"ב:) רב יוסף הוו ליה הנך תאלי אתו אומני יתבי תותיהו ואתו עורבי ואכלי דמא וכו' והא אחזיקי לי אמר ליה הכי אמר רב נחמן אין חזקה לנזקין. וכתבי רבוותא דלא בעינן טענה אלא היכא דאמר ליה מה אתה עושה בתוך שלי כגון בתים בורות שיחין ומערות ודומה להן אבל זיזין וחלונות וקירות לא בעינן טענה אלא מדאשתיק אחולי אחיל ליה ולאלתר הוי חזקה כדאמר ליה רבי ישמעאל (נ"ט:) החזקת בני החזקת. והאי חזקה בלא טענה היא דמאחר שבתוך שלש, היה לו להוציא שטרו ואמר לו רבי חייא מאחר שלא החזיק שלש שנים אינה חזקה הא אחזיק שלש שנים אפילו בלא טענה הויא חזקה ואלתר דידהו שלשים יום כדאמרינן (ו':) האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הויא חזקה מכאן ואילך הויא חזקה. ועלה אמר רבינו חננאל הוצאת זיזין וקביעות קורות ואורה אינן צריכין חזקה שלש שנים אלא לאלתר הוי חזקה כדמפרש בחזקת הבתים. ושאלתי לרבינו יעקב זצ"ל והשיב כל חזקה שאין לאלתר אינה אלא בטענה ובשלש שנים אבל לסתום דקתני לאלתר (ס'.) בלא טענה. והשבתי לפניו ואמרתי אי לאו דקשיא לי קרקור, ורב ענן (מ"א.), והא דגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ז) גידל תרנגולת בחצר חבירו אם אין לו רשות הרי החזיק דמשמע דבשתיקה תליא מילתא אמינא אפילו היכא דקתני לאלתר בטענה היא דהא אמרינן (ל"ה:) אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ועבדים נמי דאמרינן (ל"ו.) אין להן חזקה לאלתר ועבד קטן לאלתר ורבי יהודה ורבי [ישמעאל] ברבי יוסי נמי דאמרי (מ"א.) כל שבפניו לאלתר הוי חזקה כלהו נמי בטענה קאמר דהא אחזקת בתים קאי רבי יהודה והתם טענה בעינן. והשיב כך נראה לי כולן בטענה ורב ענן דקאמר והא אחזיקי לי מתשובת רב נחמן כמאן כרבי יהודה וכרבי ישמעאל אתה למד שהודיעו שזה היה עמו וגדר עמו [דאי] לא הודיעו מנין היה יודע שבפניו הלכך אמר ליה והא אחזיקי לי מתוך סיוע שסייעני והיא החזקה שבפניו היתה ואמר לו אין הלכה כרבי יהודה וצריך אתה לחזקה אחרת ואמר לו מי קאמינא משום בפניו משום שסייעני קאמינא והיא המתנה ורב ענן מתחילה כך היה דעתו ורב נחמן טעה בדבריו. וקטן המוטל בעריסה על ידי טענה קאמר — ומסתברא דרב ענן דאמר והא אחזיקי לי בטענת מתנה אתא דסיוע גודא חשוב כמתנה ורב נחמן לא הוה ליה לשיולי לרב ענן מידי אחרינא מידי דהוה אכל טענתא דעלמא מכי אמר שמכרתו או שנתתו טענה מעליא היא ואמר ליה כמאן וכו' ואמר ליה מי סברת בחזקה שצריך טענה קאמינא כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי בחזקה שאין עמה טענה קאמינא כגון נותן מתנה ואחין שחלקו דנעל וגדר כל שהוא הוי חזקה הכא נמי הא אחיל לי דסייע בגודא בהדאי ואיהו קא מודי דסייע בגודא — והא דרב יוסף בקרקור אמר הרב הנהו אומני דיתבי תותיהו בשכר הוו יתבי שהיו נותנין לרב יוסף ואומר אני בשכר הדם שהיה מזבל בו. ואמר ליה אביי והא אחזיק להו על ידי שכרם ואמר ליה הכי אמר רב נחמן אין חזקה לנזקין ועל כרחך על ידי טענה קאמר ואמר ליה הא איתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא וכו' ואי בלא טענה אפילו למשטח בה פירי אינה חזקה וכל שכן לעשות בו צרכיו — ועל ירושלמי על ידי טענה מדקאמר אם יש לו רשות לגדל שמודה לו הרי גידל ואם אין לו רשות לגדל שכופר וטוען זה נתת לי הרי החזיק אבל אם מודה לו שנתן רשות לגדל הוה ליה כמאן דטעין לפירות הורדתיו ואם אין לו לגדל אל יגדל. והאי כשורא דמטללתא דעביד אינש דשתיק תלתין יומין מכאן ואילך הוי חזקה בטענה ולא בעי שטר דאם לא מכרה לא היה שותק ולאורה ולסתום בחזקה בטענה ותמה על עצמך בית שסותמין אורו אינו שוה כלום ויהא תלוי במחילה מתוך שתיקה שלא אמר אדם אם יהיו כל חכמי ישראל במאזנים ידמו ככפיפה שאין לה אזנים ויכריעם קטן מהם. וזו היא תשובה. והכי מסתבר כל חזקה בשלש שנים ובטענה ולאלתר נמי בטענה ושלשים יום נמי דאמרינן בכשורא דמטללתא מסתברא דאמתניתין קאי דקתני (ה'.) בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן וכשורא דמטללתא ראיה שנתן היא ודבר הלמד מענינו הוא דאמרינן בי כוי לא הוי חזקה ואף על גב דמנח המליטא וכו' דאם כן בחזקת הבתים הוה ליה למימר האי שמעתא והא דר' ישמעאל ברבי יוסי בטענה הוא וסבירא ליה כל שבפניו לאלתר הוי חזקה ותו לא אזדהר בשטרא דומיא דדלי ליה צנא דפירי ואין להאריך ולהקשות בדברי הגאונים ופירושם דהלכתא כדכתבינן וליכא למנדא מינה.
<h2>דף מא:</h2>
ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא וכו' ואסיקנא אי אית לך סהדי דדר ביה איהו דזבנה מקמך אפילו חד יומא מוקמינן לה בידך ואי אמר נמי קמאי דידי זבנה מינך מהימן מגו דאי בעי אמר אנא זבנתה מינך. והבא משום ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי דדר ביה אבוה חד יומא ואי נמי אמר קמאי דידי זבנה אבוה מינך ואכלה שני חזקה מהימן. ומסתברא דכי אתי בטענת בריא כמאן דאמר קמאי דידי ולא בעינן קמאי דידי אלא היכא דאמר ליה דזבנה מינך כדאמרינן לעיל (עי' מ"א. בנדפס שם) לרבינו חננאל. וכדאמרינן לקמן (מ"ה:) גבי אומן כי אמר בפני אמרת שמכרו ולא אמרינן בפני מכרתו אלמא אף על גב דלא ראה קנין ודמים אלא שקבלתי עדות בפני עדים הוה ליה כקמאי דידי ואי נמי ראיתי השטר או שראיתי מתעסק במכירתה ודומה להן דקא אתי בטענת בריא מהימן ואי נמי מגו דאי בעי אמר קמאי דידי כי אמר אני ראיתי כך וכך נאמן דהא אשכחן דאמרינן תרי מגו גבי אומן אומר שתים קצצת לי דאמרינן התם (מ"ו:) לעולם דליכא עדים ומגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי מהימן במגו דלא היו דברים מעולם מהימן נמי אאגריה שמע מינה דאמרינן תרי מגו. איבעיא להו נראה בו מהו ואמר רבא עביד איניש דסייר ולא זבין וכן הלכתא. שלשה לקוחות מצטרפין אמר רבא וכולן בשטר ואם לא מחה אף על גב דלא אכלה כל חד מהני אלא חדא שתא מצטרפין והוא הדין במשכנתא ובשכירות בשטר אבל בעדים לא הוי חזקה עד דאכל כל חד מנייהו שלש שנים רצופות.
<h2>דף מב.</h2>
תנו רבנן אכלה האב שנה והבן שתים האב שתים והבן שנה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה הרי זו חזקה. תנו רבנן בפני האב שנה ובפני הבן שתים בפני האב שתים ובפני הבן שנה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח שנה הרי זו חזקה. ואוקמה רב פפא במוכר שדותיו סתם הא לאו הכי אין לך מחאה גדולה מזו דלוקח קלא אית ליה. ודוקא בנו גדול אבל בנו קטן לא דאין מחזיקין בנכסי קטן. ומסתברא דהא דאמרינן התם אכלה האב שנה והבן שתים וכו' הרי זו חזקה דוקא בנו גדול אבל בנו קטן לא דחזקת קטן לאו כלום היא אפילו בא בטענת אביו והחזיק בו ודר ביה חד יומא לאו כלום הוא דקטן לאו בר מחאה הוא ולאו בר קבולי מחאה הוא דלא ידע שטריה ולא ידע לאזדהורי בשטריה. ירושלמי (פ"ג ה"ד) הבא משום ירושה אינו צריך טענה וצריך חזקה ותמן תנינן ומודה רבי יהושע באומר שדה זו וכו' עד אם יש עדים שהיא של אביו ולקחתיה הימנו אינו נאמן כהדה ראובן היה אוכל שדה בחזקת שהיא שלו והלך שמעון והביא עדים שמת אביו מתוכה מפקין לה מראובן ויהבין לשמעון הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה אמר רב נחמן בר יעקב אנא אפיקתיה מראובן אנא מחזרנא לה ליה כשנתתי על פי בית דין נתתי כשהחזרתי על פי בית דין החזרתי מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה מי מודיע אמר רבא עדי מיתה מודיעין אמר רבי יוסי לעולם השדה בחזקת בעליה מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה.
<h2>דף מב:</h2>
האומנין והשותפין והאריסין והאפטרופין אין להן חזקה אמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה והא דאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי אלמא אין לו חזקה אוקמה רבינא הא והא דנחית בכולה ולא קשיא דאית בה דין חלוקה מחזיקין דלית בה דין חלוקה אין מחזיקין. ומסתברא מדנקט הא והא דנחת לכולה שמע מינה דאי נחית לפלגא אף על גב דאית בה דין חלוקה אין מחזיקין דהא שנויא קמא נחית לכולה בדאית בה דין חלוקה איירינן והא דתנן (נ"ז.) עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים הרי זו חזקה וכן לתנור וכן לכירים לאו לגוף הקרקע הוא דקאמר אלא לתשמיש הוא שהחזיק כדגרסינן בירושלמי (נדרים פ"ה ה"א) מקום כירים ומקום תנור אין לו חזקה. אבל רבינו חננאל משמע דסבירא ליה אף על גב דלית בה דין חלוקה מחזיקין והיכא דנחית לפלגא אין מחזיקין. ולשון רבינו חננאל דאית בה דין חלוקה בין בכולה בין במקצתה מחזיקין. ורב אלפס לא איירי בפלגא. ירושלמי (פ"ג ה"ה) שמואל אמר לית כאן שותף שותף יש לו חזקה לא כן אמר שמואל שותף שירד ונטע כנוטע ברשות הא דתימר כנוטע ברשות באותו שהוא עומד שם הא דתימר יש לו חזקה באותו שאינו עומד שם מה הוא מייתי תחתיה. ולא איתברר לן. ואיכא למימר אותו שעומד שם, כגון דנחית לפלגא. אינו עומד שם, דנחית לכולה. וכתב רבינו שמואל דאמתא דרמי בר חמא ודמר עוקבא (כ"ט:) הוא הדין אי אישתמשו בה כל חד וחד שלש שנים רצופין לא הוי חזקה דהא בחד אמתא לית בה דין חלוקה והאי דעבדי הכי שמא ישתכח הדבר שלא יהו שותפין בה ויחזיק בה אחד ויאמר שלא היה שותף אלא שלקח הימנו. ואיכא לפרושי איפכא דלית בה דין חלוקה מחזיקין דכיון דלא הוה חזי לתרווייהו אמר ליה האיך גוד או איגוד וזבנה אבל אי אית בה דין חלוקה אין מחזיקין ולהאי פירושא לא קשיא הא דאמתא דרמי בר חמא ודמר עוקבא ולא מצי למימר הא והא דנחית לפלגא. ומסתברא דהוא הדין לאחין דמחזיקין והא דאמרינן (ז':) האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה וכו' הני מילי בתוך שלש ומשום טעמא דלא מצי למימר דיירנא ביה כדדרו אבהתי אבל אחר שלש דינו כשותף ומחזיקין זה על זה דאיבעי ליה למחויי. ושמע מינה דכי היכי דכי אתא לידיה בתורת שיתוף מחזיקין הכי נמי כי אתא לידיה במשכונא או בשאלה או בשכירות מחזיקין דיש מחאה לחצאין. והא דאמרינן לעיל שותפין כי האי גונא לא קפדי אהדדי דוקא כי האי גונא כגון אבנים דפנינהו חד לרשותא דידיה דאהעמדה כדי לא קפדי אבל חזקה אחרינא חזקה היא.
<h2>דף מה.</h2>
אומן אין לו חזקה אמר רבא לא שנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם יכול לומר לקוח הוא בידי. ולפום דחזינא לרבוותא ולרבינו אלפס ולרבינו אבן מגש פסקא דשני חד מחבריה ולא נהירא לן כחד מנייהו חזינא לפרושי קא סלקא דעתין מעיקרא דלא פליג רבא כלל בלא ראה וראה דכי הדדי נינהו ומתיובתא דראה עבדו ביד אומן הדר ביה רבא וקאמר לעולם דאיכא עדים והוא דראה והכי קאמר לא שנו אלא שמסר לו בעדים וראה אבל מסר לו שלא בעדים אפילו ראה מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם אי נמי בעדים ולא ראה מגו דיכיל למימר החזרתיו לך מהימן דאמרינן מגו. ומתיובתא ושנויא דשתים קצצת לי דקא משני אביי לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה שמעינן מינה דאביי סבירא ליה דלא אמרינן מגו אלא כי ליכא עדים ולא ראה ותירוצא דאביי כתירוצא דרבא כי היכי דלרבא לא מהימן אלא בעדים וראה לחודיה כדקאמר לעולם דאיכא עדים והוא דראה הכי נמי שנויא דאביי דקאמר לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה, בכלהו לא מהימן אלא היכא דליכא עדים ולא ראה בלחוד הילכך איכא עדים וראה לכולי עלמא לא מהימן ליכא עדים ולא ראה לכולי עלמא מהימן כי פליגי דאיכא עדים ולא ראה ואי נמי ליכא עדים וראה לרבא מהימן ולאביי לא מהימן ומותבינן לרבא ממתניתין דאומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה היכי דמי אי דאיכא עדים ועל כרחין דראה דאי לא ראה אפילו אומן מהימן אליבא דרבא אי הכי אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וראה דאי לא ראה לכולי עלמא מהימן שמע מינה ליכא עדים וראה לא מהימן והוא הדין איכא עדים ולא ראה דתרווייהו חד דינא אית להו וקתני אומן מהימן תיובתא דרבא תיובתא וקימא לן כאביי והילכך מסר לו בעדים וראה לא מהימן לדברי הכל ליכא עדים ולא ראה לדברי הכל מהימן כדברי רבינו אבן מגש, ודלא כרבינו אלפס שהגיה בהלכות הדין סברא דרבוותא ואנן קשיא לן האי סברא דקא סלקא בתיובתא ושמע מינה דהאי דינא דלא אמרינן מגו וכו' כדכתב בהלכות גבי אומן ודחיק נפשיה בפירושא דהב לי סרבלאי (מ"ו.) דאמר ראה תניא דהוה ליה לאוקומה בדליכא סהדי וחס ליה לרבינו דאמר הכי דהא מתיובתא דשתים קצצת לי אתותב אביי ומוקים לה דליכא עדים ולא ראה ואי בכלהו לא מהימן במאי מוקים לה ופלוגתא דאביי ורבא בדאיכא עדים ולא ראה בראה וליכא עדים והלכה כאביי בתרווייהו כרב אלפס ודלא כרבוותא קמאי ורבינו אבן מגש בתרא אלא בכולהו אומן לא מהימן אלא דליכא עדים ולא ראה דמהימן בשבועה הא אחר בכולהו מהימן אלא היכא דאיכא עדים וראה דלא מהימן. וכן הלכתא וליכא למנדא מינה. ומצאתי הלכות דלא כתיב בהו הדין סברא דרבוותא וכו'.
<h2>דף מו:</h2>
וכתב רבינו חננאל מדקאמר אחר מהימן שמע מינה המפקיד אצל חבירו בעדים וטוען שמכרו לו או שמשכנו לו אינו נאמן. והני מילי בראה ואיתיה קמן אבל לא ראה מהימן מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך ודוקא נקט ואיתיה קמן דאי איכא עדים דחזיוה גביה לאו כלום הוא כדאמרינן תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא מאי קא עבדי אמר ליה הב לי סרבלאי אמר ליה לא היו דברים מעולם והא אית לי סהדי דחזיוה גבך ההוא אחרינא הוה אפקוה דלחזיה אמר ליה כדי לא מפיקנא ליה אמר ליה שפיר קאמר ראה תניא. וכתב רבינו אלפס וכן מצאתי בכל ההלכות אמר רב אשי ואי אפקיה משוי ליה ראה — ותמיהא לי מאי האי דקאמר ואי אפקיה משוי ליה ראה וטעותא היא, דבנוסחא דילן אי פקח הוא משוי ליה ראה — ומשמע דסבירא ליה כרב אשי והא דאמר ליה רב אויא לרב אשי כבר שמוה קמאי דקמך ליתה כיון דאיכא סהדי דחזיוה. וצריכא עיונא דאיכא למידק מינה טעמא דאמר ליה אחרינא הוא הא אי מייתי סהדי דחזיוה גביה וקים להו בגויה דהוא ניהו ולאו אחרינא הוא אי נמי מודה ליה דהשתא איתיה גביה וקאמר לקוח הוא בידי אינו נאמן דהוה ליה כראה. וראה דקא איירי בעדים הוא שאם טען החזרתיו לך אינו נאמן. אבל רבינו אפרים כתב דהא דאיתמר משמיה דגאון ראה בעדים דידעי דההוא כלי דהאי תובע הוא ליתה דאי איכא סהדי דחזיוה גביה ולא אמר אחרינא הוא אלא בבית דין אמר לא היו דברים מעולם לא אמרינן כיון דמכחיש סהדי הוחזק כפרן ושכנגדו נשבע ונוטל אלא כיון דליכא סהדי (דליתיה) [דאיתיה] בידיה ההיא שעתא לא הוחזק כפרן ומשתבע דליתיה ברשותיה ומהימן — ומסתברא דהאי דינא לרמאי דפומבדיתא הוא דלא מהימנינן ליה בשבועה הא לאו הכי הוה רמינן עליה שבועה דלא היו דברים מעולם — ואי נמי אית ליה סהדי דחזיוה גביה לא מצי טעין אחרינא הוא דאי אמר אחרינא הוא משתבע ואי לא משתבע מפקינן ליה מניה בעל כרחיה ותא אחוי לך רמאי דפומבדיתא מאי קא עבדי... וכיון דתקינו רבנן שבועת היסת אף על גב דליכא עדים ולא ראה דמהימן לדברי הכל משבועת היסת לא מיפטר במאי דקא טעין ליה ואי אמר ליה בריא לי דברשותך הוא ואנא חזיתיה גבך משתבע דלאו ברשותיה הוא וכל מאן דטעין הכי רמאה הוא כרמאי דפומבדיתא.
וצריכא עיונא דאיכא למימר כדיוקא דרבינו אלפס (ע"ע רי"ף סוף פ"ג דב"מ וברי"ף כתובות פ"ה) דאמר אחר מהימן דנפקד ואומר חד דינא אית להו דאומן נפקד הוא כדאמרינן הכא גבי אומן מי סברת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ולא אמרינן מגו דלא היו דברים מעולם או החזרתי לך בפקדון אלא בדליכא עדים ולא ראה מיהו נאנסו יכול לטעון כדגרסינן (ע'.) בהמפקיד אצל חבירו בשטר נאמן ואומן נמי מהימן בשבועה חמורה משום מגו דאי אמר נאנסו מהימן כי אמר לקוחה היא בידי מהימן. וההוא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי (כתובות פ"ה.) דפירש רבינו אלפס משום דאין אותיות נקנות במסירה הוא דליכא למימר מגו דלא היו [דברים] מעולם בדליכא סהדי והחזרתיו לך בלא ראה ומסתברא דהתם בדאיכא סהדי דאפקידו גבה הוא דליכא מגו. ואחר דמהימן כגון ההוא בקרא דיתמי (כתובות פ"ד:) וכגון ההוא דחבל סכינא דאשכבתא וכגון חושלי (ב"מ קט"ז.) וכל מחזיקין בממון חביריהן אלא שאין בנו כח להכניס ראשינו בין ההרים הגדולים דכלהו רבוותא סבירא להו דאמרינן מגו וכן כתב רבינו חננאל דההוא עובדא בדקא מודיא דבתורת פקדון הוו גבה עד שעת תביעה ולא טענה דתבעיה מינה מחיים או בדאיכא סהדי דבתורת פקדון מטת לידה בהא ודאי אפילו טענה דתבעוה מינה מחיים לא משגחינן בה דמוקמינן לה אחזקה קמייתא אף על גב דאיתחזק ממונא בידה בחיי אבוהון עד דאתיא סהדי דמפקא ההוא מלוגא דשטרי מתורת פקדון ולא שייך בהאי מילתא לקוח הוא בידי כלל.
ואיכא לעיוני בדינא דמגו טובא. א] ולא אמרינן מגו לא במקום עדים ולא במקום קול כדפרישית לעיל. (עי' ב"ב ל"א. ול"ג.). ב] [ולא] במודה מקצת הטענה שאם הלוהו בעדים היה יכול לומר פרעתי ושלא בעדים לא היו דברים מעולם וטעמא משום דאשתמוטי קא משתמיט ליה כדרבה (עי' ב"מ ג'. וש"נ). ג] ולא בכל מקום שיש עדים או ראה (עי' לעיל). ד] אי נמי במקום דהאי טענה דקא טעין מחזי כשקרא וכגון שטרא דלגובינא קאי דלא מהימן למימר שטרא ארכס לי משום מגו כדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ ק"י.) ופרשת[י] בפותיקי. ה] וכגון היכא דאיכא עד אחד כגון נסכא דרבי אבא (ב"ב ל"ד.) דאיכא חד סהדא דמחטף חטפה מניה ולא אמרינן מגו דאי בעי אמר לא חטפי ונאמן בשבועה כי אמר אין חטפי ודידי חטפי מהימן דכיון דאיכא חד סהדא ליכא למימר מגו והיינו דקאמר ליפטריה משום האי מגו איכא חד סהדא. והא דגרסינן בכתובות (פ"ד:) בההוא בקרא דיתמי דתפוס תורא מיניה בעל [חוב] אמר מחיים תפיס ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסיה ואמרינן מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם והתם הא איכא בקרא דהוי כחד סהדא ואמרינן מגו. וצריכא עיונא. ואיכא לעיוני ולמימר אמאי לא רמינן עליה שבועה דעד אחד. ו] ולא אמרינן מגו אלא לאוקומי ממונא ז] או לאוקומי שטרא אבל לאפוקי ממונא לא. ח] ומסתברא דאפילו לאפוקי ממונא אמרינן מגו היכא דמצי טעין טענה דלא מפסיד מידי וקא טעין טענה דמפסיד כההוא מגו אמרינן וכגון בההוא מגו דמוכת עץ אני תחתיך (כתובות י"ב:) דאית לה מאתן או דלא מפסלא נפשה לכהונה והשתא קא טענה טענה דמפסדא או דקא מפסלא אבל היכא דלא מפסיד לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא.
והיינו דגרסינן בירושלמי בפרק שבועת הדיינים (שבועות פ"ו ה"א) במודה מקצת כשהלוהו בעדים אבל הלוהו שלא בעדים יכול לומר הלויתני ונתתי לך מחצה אמר רב יודה אין אומרים בממון מאחר דו יכיל למימר לא הלויתני יכיל למימר נתתי לך מחצה וגבי שכיר גרסינן (שבועות פ"ז ה"א) אמר רבי אלעזר כשתבעו בעדים אבל תבעו שלא בעדים יכול למימר ליה שכרתיך ונתתי לך שכרך אמר רבי יודה אין אומרים בממון מאחר דו יכיל למימר לא שכרתיך יכיל למימר ליה שכרתיך ונתתי לך שכרך. וליתה לדרבי יוחנן כדפסקי רבוותא בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה:). ובפרק שבועת העדות (שבועות פ"ד ה"ה) הרגת את שורי וקצצת את נטיעותי והלה אומר איני יודע חייב אתה אמרת לי להרוג אתה אמרת לי לקצוץ הולכין אחר רוב הנטיעות מהו אחר הרוב אין הוה תוריה נגחן או נטיעותיו בטילות הוא אמר ליה אמר רבי יודן אין אומרין בממון מאחר דו יכול למימר ליה אתה אמרת לי אף על גב דו אמר ליה לא הרגתי ולא קצצתי פטור שמע מינה דלא אמרינן בכל דוכתא מגו כדאמרינן (כתובות ט"ז.) ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו נאמן ואמרינן התם בהאי מגו דהתם מודינא לך בהאי מגו דהכא פליגנא עלך ומאי שנא וכו'.
אריס אין לו חזקה אוקימנא באריסי בתי אבות שאינן יכולין להחליפן באחרים ומנהגן לאכול פירות שתים ושלש שנים ואחר אוכלין הבעלים הא אריסין אחרים יש להן חזקה שמע מינה שאף על פי שבתורת אריסות בא לידו יכול לטעון חזרתי ולקחתי. והוא הדין במשכונה ושאלה. ואריס שהוריד אריסין תחתיו יש לו חזקה. ואריס שחלק לאריסיו אין לו חזקה. אמר רבי יוחנן אומן ואריס אין להם חזקה בן אומן ובן אריס יש להן חזקה גזלן ובן גזלן אין להן חזקה בן בן גזלן יש לו חזקה ואוקימנא כגון דקאמרי עדים בפנינו הודה לו הנך איכא למימר קושטא קאמרי. וקשיא לרבוותא אי הכי אומן נמי וניחא להו לצדדין קתני והכי קאמר אומן אין לו חזקה כדקתני במתניתין דליכא סהדי ובן אומן יש לו חזקה בדאיכא סהדי ונקט בן אומן לאשמועינן דאפילו בן גזלן אין לו חזקה והנשיא רבי משה ב"ר טודרוס זצ"ל גריס הכי דקאמרי בפנינו הודה לו כלומר בן אריס ובן גזלן טוענין של אבינו היה שלקחה ממנו ובפנינו הודה לו הנך מהימני משום מגו דיכיל למימר אנא זבינתה מינך כדאמרי קמאי דידי אודי ליה. (אבן) אבל בן גזלן לאו הודאה היא דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי וכו'. (מ"ז.) פעמים שבן גזלן יש לו חזקה כו' עד אשה שנתגרשה הרי הן ככל אדם ואפילו מגורשת ואינה מגורשת.
<h2>דף מז:</h2>
אמר רב נחמן אמר לי הונא וכולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידו גזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה ודוקא בשמסר מודעא הא לא מסר מודעא קימא לן תלוה וזבין זביניה זביני וכדפרשינן במודעא.
<h2>דף מט.</h2>
ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו ואף על גב דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך בעודה ארוסה והוא הדין בשקנו מידו כשהיא נשואה כדאמרינן בפרק הכותב מגופה של קרקע קנו מידו וכדמוכח בסוף גמרא דמי שהיה נשוי (כתובות פ"ג.) ובהאי פירקא נמי (מ"ג.) גבי שותפין דמשני בשקנו מידו. ורבינו אלפס כתב בכתובות קנו מידו ועודה ארוסה מהו. ותמיהא לן אי מכרה ונתנה קא מבעיא לן השתא בלא קנין מסלק נפשיה בקנין לא כל שכן ואי אפירי מבעיא לן הא טעמא דלא מסתלק מפירי באמירה משום דידה על התחתונה היא הא פריש באמירה מסלק קנין נמי לא מהני עד דפריש. אלמא דאברייתא קא מבעיא ליה.
<h2>דף מט:</h2>
הא ראיה יש ותימא ליה נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל — פירש רבינו שמואל לאחר מיתה וְגרושֶה0 תטרוף בהן אבל בחייו מקחו קיים דהכא בכלהו נכסי דבעל קא מיירי כדאמרינן למעוטי נכסי מלוג דידה ובכולהו לא מצי למימר בטל לגמרי כדאמרינן בכתובות (פ"א:) אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבין — אלמא אמרינן נחת רוח עשיתי לבעלי הכא נמי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ולא ניחא ליה לשנויי בשנויא דחיקא כגון דכתב לאחרים ולא חתמה לו כדשני בכתובות (צ"ה.) ואי נמי שכתבה לו אחריות (עי' לעיל מ"ז:) ועדיפא מנייהו קא משני הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא באותן שלש שדות אחת שכותב לה בכתובתה שעבוד אחריות בפירוש על זה הקרקע [ואחת] שייחד לה בכתובתה שלא נכתב בכתובתה אלא אחר נשואין עשאה אפותיקי לכתובה ויחדו לה בפני עדים ואחת שהכניסה לו שום משלה שדה שהביאה מבית אביה ושמו לה שוויה בכתובה כמו שאנו כותבין ודא נדוניא דהנעלת ליה מבית אביה סך הכל קיבל עליו בכך וכך וכן נכסי צאן ברזל שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכל שכן שאר נכסים וקרקעות המשועבדין לכתובתה דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו בטל. אלא למעוטי נכסי מלוג שלה והן נכסים שמכנסת לבעלה ולא קיבל עליהן אחריות בין שנפלו לה עד שלא תתארס בין נפלו לה משנתארסה בין משנשאת ואם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה. ובהנהו אמרינן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראיה יש דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו קיים וכן הלכתא.
תשובה לרבינו שמואל בן חפני היכא דאית ליה נכסי טובא לבעל מדינא מקחו קיים דמצי למימר לה הנחתי לך מקום לגבות הימנו ואינו צריך ליקח מן האשה אבל בישיבה נהגו לעשות חזוק ואפילו יש לבעל נכסים רבים לוקחין מן האשה תחלה שמא ישתדפו נכסים בני חורין וקימא לן (כתובות צ"ה.) אישתדוף בני חרי גבי ממשעבדי וכותבים שם האשה תחלה בשטר המכר והיא קיבלה דמים ואחר כן כותבין שם האיש שברצונו נעשה. ואיכא לעיוני בהא דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (צ"ה.) כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו אבדה כתובתה ואמרינן עלה מאי אבדה כתובתה משני אלא דאיכא למימר התם איהו דאפסיד אנפשיה ואף על גב דלא גרסינן בספרים אלא הכי איכא לפרושי.
<h2>דף נ.</h2>
וליתה לדאמימר דאמר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום דקימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ולא אמרינן כספו המיוחד לו הלכך לא שנא זבנה איהו לחודיה ולא שנא זבנו תרווייהו לעלמא אף על גב דזבין איהו ברישא והדר זבנה איהי אי מייתי ראיה זביניה זביני אבל חזקה לא מהני כדתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראיה יש אבל היכא דזבין איהו ומת או שגירשה אתיא איהי ומפקא ואי לא מית לא מפקה כדאמרן. והיכא דזבנה איהי ומתה הבעל מוציא בתקנת אושא גוף הקרקע ובחייה מוציא הפירות כדאיתא בפרק האשה ובשאר כל הנכסים מקחו בטל לעולם ואפילו ראיה לא מהני וכן הלכתא. והא דגרסינן ביבמות בפרק אלמנה (ס"ו:) אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה בעל למכור לא ימכור מכרו שניהן לפרנסה זה היה מעשה לפני רבי ישמעאל ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות. וכתב רבי אלפס ולא אתברר לן ולא עבדינן בה עובדא. ואיכא דמוקים לה בשאר נכסים כגון לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דמקחו בטל. ולאו מילתא היא. ורבינו שלמה פירש מכרו שניהם או זה או זה הבעל מוציא ולא מבעיא אם מת או גירשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אם מכר בלא דעתה אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות הוא ונמצאת מכירתו שלא כדין. וקשיא לן הא דגרסי הכא דזבין איהו ומת הא אפילו מתה היא לא הוי זביניה זביני.
<h2>דף נ:</h2>
והא דאמר רבא אשת איש צריכה למחות אוקמה רבא בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות דאי לאו דזבנה מינה לא הות שבקה וכי אמרינן אין חזקה לנזקין דוקא קוטרא ובית הכסא. וכתב רבינו אבן מגש הא דאמרינן אין מחזיקין בנכסי אשת איש ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו כגון דטען בגופא דארעא אבל לגבי נזקין כי היכי דכולי עלמא יש להן חזקה לבר מקוטרא ובית הכסא הכי נמי מאן דאחזיק עלה אחזיק. ומסתברא דרבא בבעל הוא דקאמר צריכה למחות אבל כולי עלמא לא מחזקי בנכסי אשת איש אלא היכא דאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש אחר מיתת הבעל הא לאו הכי אין מחזיקין כלל דסמכא אבעלה וכן הלכתא. וכתב דפתיחת פתחים וחלונות ומקום כשורי והודרי ודמי להו כחזקת בורות שיחין ומערות דמי וצריכה למחות. ומסתברא דוקא בורות שיחין ומערות דאזיק בגופא דארעא אבל אלו שאינן בגוף הקרקע אין לאיש חזקה בנכסי אשתו דאם כן מאי טעמא נקט בורות שיחין ומערות בכלהו נזקין נמי. אלא, אין לאיש משמע דבנזקין אחרים אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ומשום הכי מקשי והא אין חזקה לנזקין דעלמא אפילו באחר וכל שכן בורות באשתו הא איתמר עלה בקוטרא והני אין להן חזקה באחר אבל נזקים אחרים יש להן חזקה באחר וכל שכן בורות ובנכסי אשתו בבורות יש לו חזקה אבל בנזקים אחרים אף על גב דבאחר יש לו חזקה באשתו אין לו חזקה. ויש חזקה לנזקין דקאמרינן כגון הני דגרסינן בלא יחפור גפת וזבל ומלח וסיד וסלע וזרעים ומחרישה ומי רגלים ורחים ותנור וכותל כנגד כותל וחלונות דהיזק ראיה ואורה וכיוצא בהן שהן היזק ממון אבל קוטרא ובית הכסא שהן היזק הגוף וכגון דמא לרב יוסף אין לו חזקה.
וכתב הא דאמרינן בקוטרא ובית הכסא כגון דאיתיה לגופא דארעא בביתא דמחזיק וקוטרא וריחא הוא דאתי לביתא דניזק לחודיה אבל אחזיק ועביד בית הכסא בארעא דחבריה ופתח לביתיה דמזיק אי נמי עביד בביתיה ועוקא דיליה אזיל בביתיה דניזק ופתוח לביתיה דמזיק חזקתו חזקה. ואי טעין דזבנה ניהליה מהימן ובשבועה. מכל מקום אבעי ליה לכסויי לההוא בית הכסא או לההוא עוקא כי היכי דליסתלק מניה ריחא ואף על גב דאחזיק בה הרי בלא כסוי ריחא הא אמרינן אין חזקה לנזקין. ומדקאמר ובשבועה משמע דסבירא ליה דכל חזקה בעי שבועה ומסתברא מעובדא דרבה בר שרשו דליכא שבועה מדאמר אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה איכבשיה לשטר משכנתא ומגו דאי בעי אמינא לקוחה היא ומהימנא בלא שבועה השתא נמי מהימנא בלא שבועה אלא דאיכא למימר דמהני ליה בין שבועת היסת לשבועת המשנה מיהו איכא למישמע מינה שבועה דמגו לאו שבועה חמורה היא. תשובה לגאון דשדרו ממתיבתא בפירוש בלשון הזה כל חזקה שבעולם אין עליה שבועה ולכך נקראת חזקה שהיא חזקה כשמה שאין על המחזיק שבועה ומעשה בא לידינו ולא חייבנוהו שבועה. ומסתברא אי טעין משבעינן ליה ואי לא לא דחזקה מכח שטרא אתיא ודינא כמאן דמפיק שטרא אחבריה.
ורבינו הקדוש אמר איכא לעיוני באינש דשבק ליה אבוה ביתא דאית בה בית הכסא ואבוה אחזיק בה שלש שנים ואתי ריחא לאידך אי טענינן ליה ליורש דאבוה זבניה דלמחר וליומא אוחרי לא לימחי ביה או לא. וגברא דמחזיק שלש שנים בבית הכסא ואמר זבנית מינך דלא יהא לך רשותא למחויי או דילמא לא עביד איניש דליזבון ניזקא ולית ליה תקנתא אלא בשטרא דאי איתה לישני ליה כגון דאחזיק שלש שנים וכו' ואנן הא פסקינן לעיל (עי' במובא לעיל כ"ב:) כל החזקות בשלש שנים ובטענה וקוטרא ובית הכסא אפילו בשלש שנים ובטענה אין להן חזקה. ורבינו יעקב דאמר בית הכסא דוקא כעין שלהן שהיו על גבי קרקע אבל שלנו שהן בחפירה לא ולא נהירא לן דאדרבא כשהן רואין אויר לא נפיש זוהמייהו כהני דידן. ירושלמי המזיק אין לו חזקה רבי יהושע ממחי רבנן בעשן תדיר כהדא חדא אתתא מדלקא חלין תותי רבי אלעא בעא ממחי בְי0דֶי0ה אתא עובדא קומי רבי נסא ואמר לא אמרו אלא בעשן תדיר. ומסתברא חלין כדאמרי מרור חליתא ומתוך לתיתן מעלין עשן. ודוקא דלא קדים חזקה דקוטרא ובית הכסא להאי הא קדים לא מצי למימר ליה סלק היזיקך. לרבינו שמואל בן חפני הבא לחפור בית הכסא סמוך לבורו של חבירו צריך להרחיק בכדי שלא יזיק אפילו עשר אמות שלא יפסיד מימי הבאר. ירושלמי בפרק לא יחפור (ה"ג) חד בר נש זבין כל דרתיה ושייר חד [מסטובא] והוה עליל ויתיב עליה אתא עובדא קומי רבי יונה ורב יוסי אמרין לאו כולה ממך מיעל ויתיב עליה וחמי מאן עייל ונפיק גו ביתיה.
<h2>דף נא.</h2>
ולא לאשה בנכסי בעלה אף על גב דייחד לה ארעא למזוני והוא הדין אם אמרה איני נזונית ואיני עושה. הא ראיה יש בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנתה כדאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי דאמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו במעות טמונין לא קנתה במעות שאינן טמונין קנתה והבעל אוכל פירות. ופסק רבינו אלפס במתנה דברי הכל קנתה ואין הבעל אוכל פירות ונסחא דיליה ורבי (אלעא) [אלעזר] אמר אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. וקשיא לן עלה אי פלוגתייהו במכר ורב חסדא עבד עובדא במכר כרבי אלעזר דקנתה ואין הבעל אוכל פירות רבא היכי פליג אעובדא דרב חסדא רביה וקאמר קנתה והבעל אוכל פירות. ומסתברא כנוסחא דאית בה אחד זה ואחד זה קנתה והבעל אוכל פירות דבמתנה פליגי ורב חסדא עבד עובדא כרבי אלעזר והבעל אוכל פירות ורבא קבע הלכתא במכר לאפלוגי בין מעות טמונין לשאינן טמונין. ותו דגרסינן בפרק הזורק (גיטין ע"ז:) בההוא עובדא דכתב גיטא לדביתהו אפניא דמעלי שבתא וכו' ואמר להו לקנייה לההוא ביתא ולקנייה לההוא גיטא ופרכינן מה שקנתה אשה קנה בעלה שמע מינה במתנה קנתה והבעל אוכל פירות והיכי אמר רבא דכולי עלמא קנתה ואין הבעל אוכל פירות ובמכר פליגי אלא לאו שמע מינה במתנה פליגי וקימא לן דבעל אוכל פירות. ורבינו יעקב פירש דאף על גב דקנתה לגמרי כיון שאינה יכולה למכור בלא רשותו הרי יש לו זכות באותו מקום ומה שקנתה אשה קנה בעלה קרינא ביה ותדע דאכילת פירות אליבא דרבא לא מהני דהא רבא פסק הלכתא ביבמות (ל"ו.) כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וכן כתב רבינו חננאל גבי חצרה דאף על גב דחצרה פירא הוא דאית ליה ולא גופא דארעא כיון דכי מתה הוא יורשה ואפילו מכרה מחיים מכרה בטל כמאן דקני ליה גופא ופירא הוא. ואיכא מאן דאמר אין הבעל אוכל פירות דאמרינן הכא כלומר אלא יקנו בהן קרקע ויהיו נכסי מלוג והיינו דקאמר מה שקנתה אשה קנה בעלה. ואנן כתבינן מאי דנהירא לן דבמעות שאינן טמונין דינה כמתנה ובעל מתיבות משמע דהכי סבירא ליה והכין כתב אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו במעות טמונין לא קנתה שאינן טמונין קנתה והבעל אוכל פירות ובמתנה ביקש ליתן לה וכתב בלשון מכר כדי ליפות את כוחה. והא דקימא לן מה שקנתה אשה קנה בעלה לאכילת פירות הוא. ואף על גב דאקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה קנתה אשה קנה בעלה לאכילת פירות. כדגרסינן בפרק קמא דקידושין (כ"ג:) גבי עבד דכי אמר ליה קני קני כי אמר ליה על מנת לאו כלום הוא דהוה ליה כמאן דאמר לה על מנת שתעלי לרקיע עד דאמר ליה על מנת שתצא בו לחירות וגבי בן סורר ומורה (סנהדרין ע"א.) לחוד הוא דאמרינן דאקני לה אחר מנה משום דבעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו. וקירא שפסק דלית ליה לבעל בההיא מתנתא מידי ולית ליה לבעל לעכובי עלה בכל דעבדא בה, לא דייק לן. ירושלמי (כתובות פ"ו ה"א) אף על גב דאמר רבי מאיר יד עבד כיד רבו דמיא זכת אשה זכה בעלה מודה שאין לו עליה אלא אכילת פירות.
<h2>דף נא:</h2>
ואם יש נכסים לאשה היא אומרת במתנה היו לי והוא אומר מעשה ידיך היו והן שלי. כתב הרב רבי משה (פכ"ב מהל' אישות) שהיא נאמנת ויש לו להחרים עליה חרם סתם. ומסתברא שאינה נאמנת דגרסינן בירושלמי (כתובות פ"ו ה"א) גבי מציאת האשה לבעלה מה טעם משום קטטה רבי יוסי אומר שלא תהא אשה מברחת נכסים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי הגע עצמך שנתנו לה במתנה קול יוצא במתנה.
<h2>דף נב.</h2>
ולא לאב בנכסי הבן בנכסים הידועים לבן. ולא לבן בנכסי האב בנכסים הידועים לאב אבל אם אינם ידועין אף על פי שהוא סמוך על שולחן אביו יכול להחזיק בהן בטענה. אמר רב יוסף אפילו חלקו ורבה אמר חלקו לא והלכתא חלקו לא ותניא נמי הכי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם. ירושלמי (פ"ג ה"ה) אין לאיש חזקה בנכסי אשתו וכו' בחייהן אין להן חזקה אבל לאחר מיתה יש להן חזקה. רב(א) אמר בפוחת עשרה או מוסיף עשרה ושמואל אמר פרץ מקום שאינו ראוי לפרוץ וגדר מקום שאינו ראוי לגדור הרי זו חזקה. איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו אמר רב עליו להביא ראיה ושמואל אמר על האחין להביא ראיה. וקימא לן כרב בהא דהא תניא כותיה אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית ואונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא עליו להביא ראיה וכו' ומדנקט בבריתא ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא שמע מינה עליו להביא ראיה בעדים ורב אלפס לא אצטריך לאפסוקי הלכתא בהא דהא אייתי הברייתא. ומסתברא מדלא קאמר אחד מן האחין שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו כדקתני בגט פשוט (קע"ג.) אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו שמע מינה דוקא נושא ונותן בתוך הבית בנכסים הידועים לאב ומשום הכי עליו להביא ראיה אף על פי שאונות ושטרות יוצאין על שמו — והכי גרסינן בתוספתא בן שנושא ונותן בשל אביו אף על פי שאונות ושטרות יוצאין על שמו הרי הן של אביו ואם אמר ממה שירשתי מבית אבי אמא הן יעשה מפורש כפירושו וכן האשה שנשאה ונתנה בשל בעלה אף על פי שהשטרות יוצאין על שמה הרי הן של בעלה ואם אמרה ממה שירשתי משל בית אבי אבא הן או משל בית אבי אמא הן תעשה מפורש כפירושה — אבל אינו נושא ונותן בנכסים הידועים לאב יכול לומר שלי הן וניתנו לי במתנה ולא בעינן אונות ושטרות יוצאין על שמו ועל האחין להביא ראיה.
<h2>דף נב:</h2>
וסלקא לן שמעתא אינו נושא ונותן בתוך הבית אף על פי שאין אונות ושטרות יוצאין על שמו דברי הכל על האחין להביא ראיה אפילו לא מת נושא ונותן בתוך הבית ואין יוצאין על שמו דברי הכל עליו להביא ראיה אפילו מת דלא טענינן ליתמי מידי דלא טעין אבוהון כי פליגי בנושא ונותן ויוצאין על שמו. וקימא לן כרב דאמר עליו להביא ראיה ודוקא היכא דלא מת אבל מת על האחין להביא ראיה כדאמרינן ומודה לי אבא וכו' וכן הלכתא. ואי דסלקא בקשיא לא אדחיא לה תיובתא. ואף על גב דלא טענינן להו ליתמי מידי דאי טעין אבוהון לא מהימן הכא כיון דאונות ושטרות יוצאין על שמו אמרינן אילו הוה אבוהון קיים הוה מקיים ליה ואוקים שטרא אחזקיה. ודוקא שאין חלוקין בעיסתו וטוען שנפלו לו מבית אבי אימא ואין צריך לומר אם טוען שלי הוא ומציאה מצאתי שעליו הראיה וההיא לא אצטריך למימר בבריתא דהוה ליה לאודועי לאחין ואיכא למימר דשמואל מודה בהא דעליו הראיה אבל חלוקין בעיסתן כיון דאונות ושטרות יוצאין על שמו על האחין להביא ראיה דמידי דלא צריך לאודועי הוא וטוען מעיסתו קימץ. והוא הדין אם נפל לאומנות המלך שלא מחמת האחין ובכל מידי דידעי אחין אם טוען בכך על האחין להביא ראיה. ומיהו שבועת השותפין עליו ומשביעין אותו שבועה חמורה בגלגול על כל מה שיש תחת ידו. והא דאמרינן עליו להביא ראיה דוקא בנכסים הידועין לו אבל בנכסים שאינן ידועין לו מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם כי טעין שלי הן מהימן ובשבועה. ואיכא דמבעיא ליה אם קימוץ העיסה אינו יכול לעלות לממון שבשטר מי תלינן או לא ומסתברא כיון דחלוקין בעיסתן מההוא פורתא רווח ולא דמי למציאה. ודוקא שזמן השטר אחר חלוקת העיסה אבל אם זמנו קודם לא.
<h2>דף נד:</h2>
גרסינן לקמן נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן. ושלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מן הגוי ולא החזיק בו או לא מטא שטרא לידיה ובא אחר והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו וכן הלכתא. וכתב רבינו אלפס באתר דלית ביה הרמנא דמלכא וכו'.
<h2>דף נו:</h2>
שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל וכו'. אמר רב יהודה אחד אומר אכלה חיטין ואחד אומר אכלה שעורים הרי זו חזקה אלא מעתה אחד אומר אכלה א' ג' ה' ואחד אומר אכלה ב' ד' ו' ועמד בחזקתו שש שנים אלא שזה ראה אכילתה שלש שנים מפוסקות משנה ראשונה של שמיטה וזה ראה שלש שנים מפוסקות משנה שניה של שמיטה הכי נמי דהוי חזקה דאפשר דלא דייק וזה קרא שנה שניה של שמיטה שנה ראשונה ומשני הכי השתא וכו' כדפרישית לעיל וחזינן כמה פירושין דלא נהירא לן. והכי מסתברא.
ולפירושא דרבוותא דמפרשי רצופות (ב"ב כ"ט.) למעוטי א' ג' ה' קשיא לי קושיא דבתים דקא מקשינן לרב הונא הא לכולי עלמא נמי שלימות בעינן ובתים מקוטעות נינהו ובצרי להו לילוותא. ותו נהי באתרא דמוברי באגי איכא למימר מפוזרות נינהו שאינה עולה לו שנת הבור וצריך להחזיק שנה אחרת אלא חנותא דמחוזא לאו מפוזרות נינהו ומאי מודה רב הונא איכא דהתם השלמה ליכא. וצרפתי פירש בחנותא דמחוזא אם דר בה שש שנים ביום דחזקתו חזקה ולא חשיבי מפוזרות דאי בשלש שנים ביממא לחוד סגי הא מקוטעות נינהו ורב הונא לא איירי אלא במפוזרות ואמתניתין הוא דשייכא דקתני מיום ליום לאפוקי מקוטעות אלא לענין פיזור קאי כדרב הונא. ואמינא מילתא ומסתפינא מרבוותא ומסתברא דרב הונא לאו למעוטי א' ג' ה' אתי דאפילו באתרא דלא מוברי באגי אי אית ליה סהדי דאכלה א' ג' ה' ולא נפקא מחזקתיה לחזקה דאחריני חזקה הוי ורב הונא למעוטי מפוסקות אתא שאם אכלה שנה ראשונה ושלישית ולא אכלה שנה שניה אף על פי שעמד בחזקתו שלש שנים ולא ערער אינה חזקה דאין חזקה אלא לנהנה [בנד' — וכל שכן מקוטעות] אבל באתרא [דמוברי] באגי אפילו שנת הבור עולה לו והיינו דקאמרינן ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי ובחנותא דמחוזא כיון דבחזקתו קאי לא בעינן רצופין והיינו פירכא דבתים דהא מפוסקות נינהו אלמא כיון דבחזקתו קאי הוי חזקה ומסתייעא האי סברא מדגרסינן לקמן (נ"ו:) אלא מעתה אחד אומר אכלה א' ג' ה' ואחד אומר אכלה ב' ד' ו' הכי נמי דהוי חזקה אלמא אי הוו תרי סהדי דאמרי אכלה א' ג' ה' הויא חזקה דאי איתה הוה ליה לשנויי התם חד סהדא מפוזרות קא מסהיד להו דאי נמי איכא תרי סהדי לאו חזקה היא הכא חד סהדא חטין קאמר אי איכא אחרינא בהדיה חזקה היא אלא לאו שמע מינה דומיא דחטין ושעורין הוא דאי איכא תרי סהדי דאכלה א' ג' ה' חזקה הויא ואצטריך לשנויי התם דאשתא דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי והוה ליה עדות מוכחשת [בחקירות] אבל הכא מאי איכא בין חיטי לשערי עדות מוכחשת [בבדיקות] היא דלא דייקי אינשי. ופירוש דרבוותא דהאי דלא פריך אחד אומר א' ב' ד' ואחד אומר ד' ה' ו' תיהוי חזקה משום דאמרינן בסנהדרין (ל':) הכל מודים בעדי חזקה ופירש רבינו שלמה שבא עד אחד והעיד אני ראיתי שלש שנים הראשונים של שמיטה והשני אומר אני ראיתי האחרונים שמצטרפין לא נהירא לן, דגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ט) מודים חכמים לרבי יהודה בעדי בכורה ובעדי חזקה רבי בא בשם רבי ירמיה אמר אף סימנין כן אמר רבי מנא יאות אמר רבי חגי אילו שטר שהיה מחותם בארבעה עדים וקרא עליו ערער זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים שמא כלום הוא, ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים והכא כל סימן וסימן צריך שני עדים רבי חנינא יליף לה משני חזקה אילו אחד מעיד שאכלה א' ב' ג' ואחד מעיד ד' ה' ו' שמא כלום הוא ואין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים והכא כל סימן וסימן צריך שני עדים שמע מינה דעדי חזקה דקאמרינן לאו משני חזקה קאמרינן אלא בחזקה דנעל וגדר קאמר אי נמי חד אמר ביום ראשון דלי ליה צנא דפירי וחד אמר ביום שני אבל אחד אומר א' ב' ג' ואחד אומר ד' ה' ו' לא הוי חזקה והא דלא פריך התם (ב"ב נ"ו:) בא' ב' ג' וד' ה' ו' דהתם ודאי מכחשי אהדדי טובא אלא זה אומר אכלה שלש שנים מפוסקות בא' ג' ה' וזה אומר בב' ד' ו' אפשר דלא דייקי וזה קרא שנה ראשונה של שמיטה שנייה ותרווייהו חדא מילתא קאמרי וליהוי חזקה. והכי סלקא לן שמעתא הכא והתם.
<h2>דף נז.</h2>
אלו דברים שיש להן חזקה ואלו שאין להן חזקה. פירשו רבוותא כל הני דלקמן לאלתר בלא טענה, ואסיקנא הלכה כולן בשלש שנים ובטענה. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואוקימנא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בחצר השותפין עסיקינן דאהעמדה כדי לא קפדי אינשי אמחיצה קפדי ורב פפא נמי אוקמה לעולם בחצר השותפין ואיכא דקפיד ואיכא דלא קפיד וגבי ממונא לקולא רבינא אמר לעולם לא קפיד והא מני רבי אליעזר היא דאמר ויתור אסור ולית הלכתא כותיה. שמע מינה דעד השתא קא סלקא [דעתין] דמתניתין רבנן היא ולא רבי אליעזר ודריסת הרגל דהוא ויתור לכולי עלמא מותר אפילו לרבנן. וכי קאמר אסור ליכנס לחצר בתשמישי חצר קאמר כגון להעמיד בהמתו וחבילתו לשעה ולעשות כירים מקום שפיתת קדרה אחת ובההיא העמדה בלא מחיצות אמרינן איכא דקפיד ואיכא דלא קפיד ורבי אליעזר בן יעקב פליג עלה התם משום דסבירא ליה יש ברירה הוא אבל בדריסת הרגל ליכא למאן דאמר קפיד כדאקשינן במגילה (ח'.) דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי ורב נחמן ורב פפא לא איירי התם כלל דלכולי עלמא לא קפדי ובין לרבנן ובין לרבי אליעזר בן יעקב מותר ורבינא דסבירא ליה בהעמדה כדי לא קפדי דריסת הרגל והעמדה כי הדדי נינהו ופליגי. והלכך בחצר השותפין אפילו חזקת שלש שנים וטענה לא מהניא עד דעביד מחיצה עשרה ואי אחזיק שלש שנים במחיצת עשרה בטענה הויא חזקה ואי לא לא ובחצר חבירו אפילו אהעמדה בלא מחיצה קפדי והויא חזקה כחזקה דעלמא וכמנהגא והכי מסתברא. וכן כתב בעל מתיבות בחצר שאינו שלו אפילו העמדה הויא חזקה. ופסק דרבינו אבן מגש לא נהירא. ומסתברא דריסת הרגל דלא קפדי אינשי לא הויא חזקה ודוקא שיש לו דרך במקום אחר אבל אין לו דרך במקום אחר והחזיק יש לו חזקה.
<h2>דף נז:</h2>
אמר רבי בנאה בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה ואם החזיק בכביסה אינה חזקה. ירושלמי (פ"ג ה"ז) אמר רבי אלעזר גידל תרנגולין בחצר שאינו שלו הרי זו חזקה אמר רבי יוסי יאות אמר רבי אלעזר מה נפשך אם יש לו רשות לגדל הרי גידל ואם אין לו רשות לגדל הרי החזיק. (פ"א ה"ה ונדרים פ"ה ה"א) רבי יוחנן בשם רבי בנייה בכל שותפין מעכבין חוץ מן הכביסה מפני כבודן של בנות ישראל אמר רבי מתניא הדא דתימר במקום שהנשים מכבסות אבל במקום שהאנשים מכבסין לא בדא והא דתימר בכל שותפין מעכבין חוץ מן הכביסה בכל החצר ברם בארבע אמות דידיה לא מצי ממחי בידיה ואם היה מקום מדרון אפילו בארבע אמות דידיה ממחי הוא בידיה דו אמר ליה את שפיך גו דידך והוא נחית גו דידי והא דתימר בכל שותפין מעכבין חוץ מן הכביסה בכל החצר ברם בארבע אמות דידיה לא ממחי בידיה זה לשון בעל מתיבות. וכולה דוקא אלא בסופא דמשמע בארבע אמות דידיה ממחי. ובנוסחא דילן בנשים (עי' ירושלמי נדרים), הא דתימר חוץ מן הכביסה בכל החצר ברם בארבע אמות דחבריה לא ממחי בידיה ובכל שותפין מעכבין בכל החצר ברם בארבע אמות דנפשיה ממחי הוא בידיה ואם היה מקום מדרון אפילו בארבע אמות דחבריה ממחי הוא בידיה. ובנזיקין גירסא אחריתי. תני מקום התנור ומקום הרחים אין לו חזקה קירה על גביהן אפילו כל שהו יש להן חזקה ובלבד קרוי שהוא מועיל לתנור.
<h2>דף נח:</h2>
המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה המזחילה יש לה חזקה ואמר רבי יהודה אמר שמואל אין לו חזקה מרוח אחת ויכול לשנות בעל החצר לאותו רוח אבל אינו משנה מרוח זה לרוח אחר. ופירש רבינו סעדיה לפי שדרך הוא להשפיל כותל שבו המרזב ולהגביה את שכנגדו ואם בא לשנותה לרוח אחרת יוציא בה הוצאות ולהאי טעמא אם בעל הגג רוצה להגביה כותלו עם המרזב הרשות בידו ובלבד שלא יהא בו היזק ניכר לדיינין ממה שהיה דמדקא מפליג בזיזין בין בעל הגג לבעל החצר שמע מינה במרזב ליכא פלוגתא. ורבי חנינא אמר המרזב אין לו חזקה שאם היה ארוך מקצרו ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אינו עוקרו ורב יוסף אמר המרזב אין לו חזקה שאם רצה לבנות מתחתיו בונה שאין לו עליו אלא לקבל מימיו וכן פסק רבינו משולם בר' קלונימוס בתשובה. ומסתברא דאיכא למידק מינה כיון שאין לו עליו אלא קבלת מימיו יכול לקבלם בכלי או על הגג שהגג וגוף המרזב תלוש ולבסוף חברו הוא וקימא לן כחכמים (ס"ו.) דאמרי בדף של נחתומין שקבעו בכותל דאינו כקרקע ולענין שבועה נמי תלוש הוא ונשבעין עליו וכן פסק רבינו משולם בר' קלונימוס בתשובה. ושמע מינה שאינו יכול להשפיל המרזב למטה שאם היה רוצה לבנות תחתיו לא היה יכול לבנות אבל אם רצה להגביה מסתברא שיכול להגביה. אבל אדונינו אבינו דן שאינו יכול להגביה שהזיקו מרובה דקלוחו רחוק. — ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אינו עוקרו ואפילו לקצרו אינו יכול. ורבינו אלפס אייתי לכלהו דסבירא ליה דלא פליגי אהדדי והלכתא (בכלהו) [ככלהו] טעמי אבל רבינו חננאל פסק כרבי חנינא דהא רבי מודה ליה שאם בא לעוקרו אינו עוקרו ושמואל דאמר יכול לשנותו לאותו רוח הוה ליה חד ועוד דרבי חנינא לגבי שמואל כרב חשיב ודחה הירושלמי דפליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש ורבי יוחנן סבירא ליה כשמואל. ומסתברא דהלכה כרבי יוחנן דירושלמי ואם בא לעוקרו אינו עוקרו דקאמר לאו ממקומו קאמר אלא מרוח לרוח.
ומסתברא דוקא מרזב קבוע בחצר חבירו דיש לו חזקה שהרי מחזיק הוא בחצר אבל קבוע באויר חצירו אין צריך להרחיק מן הצדדין והרי הוא כבור ואילן דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשין ואף על גב דידע דאתו כי אתו כלו להו חציו הכא נמי אף על גב דמטי ליה הזיקא לכתלים שבצדדין כיון דבההיא שעתא לא מטיא הזיקא אלא לקמיה הויא אפילו גרמא ליכא דלא אשכחן הרחקה לרבי יוסי אלא בגיריה וגרמא דגיריה כגון בורות שיחין ומערות דכל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי וגפת וסיד וסלע ואמת המים ונברכת של כובסין שמכוחו הולכין המים לכותל ורחיים ותנור וזרעים שמחלידין את הקרקע ופירש רבינו חננאל ששותין לחלוחית הקרקע החלודה מיד וסולם נמי ובראשו נמיה דזמנין דבהדי דזקיף יתבא ארישא דהויא גרמא מכוחיה והוא גרמא דגיריה אבל הכא ליכא גרמא דגיריה כלל ואפילו יצא החץ מידו ונפסק לא מקרי גרמא דגירי כדאמרינן (ב"מ קי"ז.) בהנהו בי תרי דדיירי חד עילאי וחד תתאי דקא סלקא דעתין דנקב היה בעליה ומסקינן דתיימי מיא דהתם כלו להו חציו ואמרינן על הניזק להרחיק עצמו וכל שכן הכא דלאו מכוחו אתי וכי אמרינן (כ"ב:) גרמא בנזקין אסור הני מילי בגירי ובגרמא דגירי. וליכא לדמויה לא לאמת המים ולא לנברכת הכובסין דהתם כותל לבינים הוא ומתונא לא הוי אלא כגון אמת המים ונברכת הכובסין דקוו וקיימי וקביעי אבל ליכא חד מהני לא בעי הרחקה ולמי רגלים איכא לדמוייה ובכותל לבינים שלשה טפחים ובכותל אבנים טפח הלכך בסד בסיד סגי דכל היכא דתנן שלשה טפחים או סד בסיד תנן וכן הלכתא. ופסקא דרבינו אלפס דאמר דמשרה וירק לא בעי רחוקי כרבי יוסי משום דתיימי מיא ומיהו בעי לרחוקי כי היכי דלא ליהוו גיריה כמה דמרחיק שיח ומערה. ולא בריר לן דלא דמי לשיח ומערה דהתם משום מתונא הוא דקשי לכותל והכא כותל ליכא וכיון דתיימי מיא לא בעי רחוקי כלל דליכא גרמא דגירי והלכך זה עושה בתוך שלו כרבי יוסי.
<h2>דף נט.</h2>
סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה סולם המצרי אמרי דבי רבי ינאי כל שאין בו ארבע חווקים חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה איזהו חלון המצרי כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכו. אמר רבי זירא למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ורבי אילעא אמר אפילו למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ויכול למחות ופירוש יכול למחות שלא יפתחנו לכתחילה. ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי שדריה לקמיה דרבי אבא בר ממל אמר ליה עביד כרבי אלעא והלכתא כותיה. אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהו יש לו חזקה. ירושלמי (יבמות פי"ב ה"ג) בעון קומי רבי אמי מהו לפתוח חלון מצרי למעלה מארבע אמות אמר ליה כן אנן אמרין יסתתם אוירא דעלמא באפוי אמר רבי נסא כן אנן אמרין מאן דבעי מיעבד ביתיה כשובך לא שמעינן ליה. וחזינן בה פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר רבי זירא אצורי קאי וכן פירש רבינו שמואל ודייקי מינה הא דאמרינן ולאורה אפילו כל שהו יש לו חזקה כלומר חלון מצרי כצורי ודוקא למטה מארבע אבל למעלה מארבע אפילו לאורה אין לו חזקה. וקשיא לן בה טובא חדא דהוה לה למימר לא שנו אלא למטה מארבע אמות אבל למעלה מארבע אין לו חזקה ואין יכול למחות. ותו ההוא (ז'.) דהוה בני אשיתא אחורי כוי דחבריה ואמר ליה קא מאפלת עלאי היכי אמר ליה עבידנא לך כווי לעיל מאשיתא הא ודאי למעלה מארבע אמות הוי ואי סלקא דעתך חלון אורה למעלה מארבע אמות אין לו חזקה היכי עביד מידי דלית ליה חזקה אלא בשטר. ותו אי אצורי דיש לו חזקה קאי מאי דוחקיה דרבי אילעא דאמר אפילו למעלה מארבע אמות אין לו חזקה לימא יש לו חזקה ויכול למחות. ותו בין לרבי אלעא בין לרבי זירא לפלוג מתניתין בחלון למטה מארבע כי היכי דפליג גבי זיז ולימא לצורי יש לו חזקה ויכול למחות ולמצרי אין לו חזקה ואינו יכול למחות. ותו כיון דחלון גדול הוא ועשוי לתשמיש ולהסתכל בו לרחוק מה לי למעלה ומה לי למטה אף על פי שבעל חצר אינו ניזוק זה נהנה בתשמישו. ומסתברא דאמצרי קאי דבעל חצר יש בו היזק ראיה וזה וזה אין דרכו לעמוד ולהשתמש בו. וקאמר למטה מארבע אמות אף על פי שאין ראשו יכול ליכנס לתוכו, דרך הליכתו בבית רואה בחצר חבירו ויש בו היזק ראיה ויש לו חזקה למעלה מארבע אמות אין בו היזק ראיה כדרך הליכתו בחצר אלא אם כן מציץ ואין לו חזקה ומתניתין למעלה מארבע אמות קאמר. ומשום דרבי אלעא פליג אסיפא דרבי זירא לא מצי אמר לא שנו ורבי אלעא אמר (ורבי אלעא אמר) אפילו מארבע אמות אין לו חזקה כדקתני מתניתין ויכול למחות דזמנין דמוקמת שרשיפא וקיימת דוית לי לשון מציץ ולא קאמר חזית לי ומשמע לישנא דאמצרי קאי. והיינו דקשיא לרבי אלעא אם איתה דלמעלה מארבע אמות אין לו חזקה (ויכול) [ואינו יכול] למחות לפלוג כי היכי דפליג גבי זיז ומשום הכי דחיק ואמר יכול למחות ודוקא מצרי אבל בצורי אפילו למעלה ואינו עשוי לאורה יש לו חזקה. ועל ידי היה מעשה והשבתי תשובות אלו לרבותי ושאלתי את פי רבינו יעקב וכתב אלי בתשובתו שהשיב לחכמי לותיר והעיד שחזר בו רבינו שמואל אחיו בסוף ימיו. (ובפני) [ובפירוש] תלמידי רבינו גרשום שנעשו בלותר כתב כן אמר רבי זירא למטה מארבע אמות יש לו חזקה אף על פי שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכו אלמא אמצרי קאי. וכן פשט במלכות וכן עלת שיטת ההלכה בפני רבינו. וכן כתב רבינו אבן מגש. וגמרא דבני מערבא מוכח וליכא למינדא מינה ועל דבר זה רבו מחלוקות בישראל.
והלכה למעשה חלון צורי בין למעלה בין למטה מארבע אמות אפילו אינו עשוי לאורה יש לו חזקה כדין כל החזקות בשלש שנים ובטענה. חלון מצרי למטה מארבע אמות יש לו חזקה וצריך להרחיק למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ובונה כנגדו ואינו מרחיק. אבל לסותמו אינו יכול כל זמן שאינו רוצה לבנות דאי סלקא דעתך אין לו חזקה וסותמו היכי קאמר רבי זירא אינו יכול למחות השתא היכא דאיתיה סתים ליה היכא דבעי מיעבד לכתחלה לא סתר (בשה"ח הגי' "סתם" וצ"ע) ליה אלא בונה כנגדו קאמר ואם בא לפתוח בתחילה חלון המצרי למעלה מארבע אמות יכול למחות. ודוקא חלון מצרי שאינו עשוי לאורה אלא לאויר אבל לאורה יש לו חזקה כשמואל וכן הלכתא. וכתב רבינו חננאל מכלל דמתניתין בחלון שאינו עשוי לאורה אם כן למטה מארבע אמות דקאמר יש לו חזקה למאי דהא מכנגדן שלא יאפיל הוא (כ"ב:) הא לאו הכי אינו מרחיק וקאמר לאו דמעכב ליה בנין אלא דלא מחייבינן ליה לסתום אלא שבקינן ליה כדאיתיה ואי אתי למסמך שביק ליה רווחא כי היכי דעייל ביה אוירא ולמעלה מארבע אמות אין לו חזקה ובונה כנגדו בנין שסותמו אבל אינו חייב זה לסותמה. ואיכא למימר יש לו חזקה דקאמ' להרחיק מלמעלה ומלמטה ארבע אמות כדי שלא יציץ ויראה אבל הרחקה שלא יאפיל לא בעי. ומסתברא דרבי אמי דשדר לקמיה דרבי אבא בר ממל משום דרבי אמי לא סבירא ליה דיכול למחות כדגרסינן בירושלמי (הנ"ל) בעון קומי רבי אמי וסבירא ליה דאינו יכול למחות ושדריה לקמיה דרבי אבא משום דחש ליה לרבי אלעא. ולאורה פירש רבינו חננאל חלון העשוי להכניס בו אורה במקום אפל. ויש אומרים שאין לו אורה ממקום אחר. וכל שהו פירש רבינו יעקב אין לו שיעור. וחביבי כתב שיהא רחבו טפח כדאיתא בלא יחפור (כ"ב:) וכמה רוחב חלון טפח. ומסתברא שיעורו כדתנן באהלות (פי"ג מ"א) העושה מאור בתחילה שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה שירי מאור רום אצבע[יים] על רוחב גודל ואלו הן שירי מאור וכו' חשב עליו לתשמיש שיעורו כפותח טפח והיינו דקאמר כמה מלא רוחב חלון טפח ומצאתי בירושלמי בסוף גמרא דחזקת הבתים סעד לדברי היו חמשה פתחים זה לפנים מזה שיעור כולן מלא מקדח והא מסייעא ליה דאמרי בניי חלון שהוא פתוח לאסטיו לא נעשה אלא להכניס את האורה מכיון שאין לו חזקה אינו מביא את הטומאה. ודוקא שניכר עיקר עשייתו לאורה כגון צר מבחוץ ורחב מבפנים אבל אם הוא שוה אינו חזקה והכל תלוי בראיית הדיינין.
<h2>דף נט:</h2>
הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות אמר רבי אמי החזיק בטפח במשך ארבעה החזיק ברוחב ארבעה. פירש רבינו חננאל החזיק באויר חבירו ברוחב ארבעה טפחים אף על פי שלא החזיק אלא בטפח כשבונה בעל החצר מרחיק כשיעור הזה ארבעה טפחים מכל צד מצדדין ארבעה ולמטה מן הזיז ארבעה ובאורך ארבעה כדי שיהא הזיז מרובע ארבעה על ארבעה. פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות. אמר רב הונא לא שנו אלא בעל הגג בבעל החצר אבל בעל החצר בבעל הגג יכול למחות וקימא לן כותיה.
לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין וכל שכן לחצר חבירו משום דאמר ליה עד האידנא בחצר בעינא אצטנועי מינך בבית לא השתא אפילו בבית כלומר משנכנס אתה בביתך וכן פירש רבינו שמואל אי נמי לישנא אחרינא. ומסתברא בחלונות מגדלין ושובכין קאמר דאי בחלונות בתים תיפוק ליה משום הרחקה שאינו יכול לבנות כנגדו ומכל סביבותיו ארבע אמות אלא בחלונות הגבוהין קאמר או שהן מרוחקין הרבה ואפילו רשות הרבים באמצע ויש בו היזק ראיה לחצר חבירו אסור, דקיימא לן דחלון שיש בו היזק ראיה אפילו רחוק כמה ואפילו רשות הרבים באמצע יכול למחות כדקאמרינן בפרק קמא (ו':) שני בתים בשני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף שמע מינה דרשות הרבים לא הוי הפסק להיזק ראיה. והוא הדין שאינו רשאי להאפיל עליו. וכן מצוי בתשובות אצלינו. והא דתנן (ס'.) אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וכו' הא קא מפרש טעמא משום דקא בעי אצטנועי מבני רשות הרבים הא לאו הכי לא ופירשו רבנן סבוראי והכי אסיקו דוקא דליכא היזק ראיה ולא מנכרא הזיקא אבל מנכרא הזיקא לא. ומי שבונה עליה בחצירו ופתח בה חלונות ויש בהן היזק ראיה לחצר חבירו אינו יכול לומר לו הגבה כותלך דאף על גב דקיימא לן כרבי יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו הא אמרינן מודה רבי יוסי בגירי [דיליה] והא נמי גירי נינהו וכן הלכתא. תנו רבנן מעשה באחד שפתח חלונות בחצר השותפין ואמר ליה רבי חייא לך יגע וסתום דלית הלכתא כרבי ישמעאל דאמר כל שבפניו לאלתר הוי חזקה. אמר רבי חייא ולסתום לאלתר הוי חזקה. וגירסא דאית בה כל פתוח טעותא הוא.
<h2>דף ס.</h2>
גרסינן בפרק לא יחפור (כ"ב:) רב יוסף הוו ליה הנך תאלי אתו אומני יתבי תותיהו ואתו עורבי ואכלי דמא וכו' והא אחזיקי לי אמר ליה הכי אמר רב נחמן אין חזקה לנזקין. וכתבי רבוותא דלא בעינן טענה אלא היכא דאמר ליה מה אתה עושה בתוך שלי כגון בתים בורות שיחין ומערות ודומה להן אבל זיזין וחלונות וקירות לא בעינן טענה אלא מדאשתיק אחולי אחיל ליה ולאלתר הוי חזקה כדאמר ליה רבי ישמעאל (נ"ט:) החזקת בני החזקת. והאי חזקה בלא טענה היא דמאחר שבתוך שלש, היה לו להוציא שטרו ואמר לו רבי חייא מאחר שלא החזיק שלש שנים אינה חזקה הא אחזיק שלש שנים אפילו בלא טענה הויא חזקה ואלתר דידהו שלשים יום כדאמרינן (ו':) האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הויא חזקה מכאן ואילך הויא חזקה. ועלה אמר רבינו חננאל הוצאת זיזין וקביעות קורות ואורה אינן צריכין חזקה שלש שנים אלא לאלתר הוי חזקה כדמפרש בחזקת הבתים. ושאלתי לרבינו יעקב זצ"ל והשיב כל חזקה שאין לאלתר אינה אלא בטענה ובשלש שנים אבל לסתום דקתני לאלתר (ס'.) בלא טענה. והשבתי לפניו ואמרתי אי לאו דקשיא לי קרקור, ורב ענן (מ"א.), והא דגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ז) גידל תרנגולת בחצר חבירו אם אין לו רשות הרי החזיק דמשמע דבשתיקה תליא מילתא אמינא אפילו היכא דקתני לאלתר בטענה היא דהא אמרינן (ל"ה:) אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ועבדים נמי דאמרינן (ל"ו.) אין להן חזקה לאלתר ועבד קטן לאלתר ורבי יהודה ורבי [ישמעאל] ברבי יוסי נמי דאמרי (מ"א.) כל שבפניו לאלתר הוי חזקה כלהו נמי בטענה קאמר דהא אחזקת בתים קאי רבי יהודה והתם טענה בעינן. והשיב כך נראה לי כולן בטענה ורב ענן דקאמר והא אחזיקי לי מתשובת רב נחמן כמאן כרבי יהודה וכרבי ישמעאל אתה למד שהודיעו שזה היה עמו וגדר עמו [דאי] לא הודיעו מנין היה יודע שבפניו הלכך אמר ליה והא אחזיקי לי מתוך סיוע שסייעני והיא החזקה שבפניו היתה ואמר לו אין הלכה כרבי יהודה וצריך אתה לחזקה אחרת ואמר לו מי קאמינא משום בפניו משום שסייעני קאמינא והיא המתנה ורב ענן מתחילה כך היה דעתו ורב נחמן טעה בדבריו. וקטן המוטל בעריסה על ידי טענה קאמר — ומסתברא דרב ענן דאמר והא אחזיקי לי בטענת מתנה אתא דסיוע גודא חשוב כמתנה ורב נחמן לא הוה ליה לשיולי לרב ענן מידי אחרינא מידי דהוה אכל טענתא דעלמא מכי אמר שמכרתו או שנתתו טענה מעליא היא ואמר ליה כמאן וכו' ואמר ליה מי סברת בחזקה שצריך טענה קאמינא כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי בחזקה שאין עמה טענה קאמינא כגון נותן מתנה ואחין שחלקו דנעל וגדר כל שהוא הוי חזקה הכא נמי הא אחיל לי דסייע בגודא בהדאי ואיהו קא מודי דסייע בגודא — והא דרב יוסף בקרקור אמר הרב הנהו אומני דיתבי תותיהו בשכר הוו יתבי שהיו נותנין לרב יוסף ואומר אני בשכר הדם שהיה מזבל בו. ואמר ליה אביי והא אחזיק להו על ידי שכרם ואמר ליה הכי אמר רב נחמן אין חזקה לנזקין ועל כרחך על ידי טענה קאמר ואמר ליה הא איתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא וכו' ואי בלא טענה אפילו למשטח בה פירי אינה חזקה וכל שכן לעשות בו צרכיו — ועל ירושלמי על ידי טענה מדקאמר אם יש לו רשות לגדל שמודה לו הרי גידל ואם אין לו רשות לגדל שכופר וטוען זה נתת לי הרי החזיק אבל אם מודה לו שנתן רשות לגדל הוה ליה כמאן דטעין לפירות הורדתיו ואם אין לו לגדל אל יגדל. והאי כשורא דמטללתא דעביד אינש דשתיק תלתין יומין מכאן ואילך הוי חזקה בטענה ולא בעי שטר דאם לא מכרה לא היה שותק ולאורה ולסתום בחזקה בטענה ותמה על עצמך בית שסותמין אורו אינו שוה כלום ויהא תלוי במחילה מתוך שתיקה שלא אמר אדם אם יהיו כל חכמי ישראל במאזנים ידמו ככפיפה שאין לה אזנים ויכריעם קטן מהם. וזו היא תשובה. והכי מסתבר כל חזקה בשלש שנים ובטענה ולאלתר נמי בטענה ושלשים יום נמי דאמרינן בכשורא דמטללתא מסתברא דאמתניתין קאי דקתני (ה'.) בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן וכשורא דמטללתא ראיה שנתן היא ודבר הלמד מענינו הוא דאמרינן בי כוי לא הוי חזקה ואף על גב דמנח המליטא וכו' דאם כן בחזקת הבתים הוה ליה למימר האי שמעתא והא דר' ישמעאל ברבי יוסי בטענה הוא וסבירא ליה כל שבפניו לאלתר הוי חזקה ותו לא אזדהר בשטרא דומיא דדלי ליה צנא דפירי ואין להאריך ולהקשות בדברי הגאונים ופירושם דהלכתא כדכתבינן וליכא למנדא מינה.
אמר רב נחמן ולסתום לאלתר הוי חזקה שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק ודוקא בטענה ואף על גב דלפתיחת חלון בעינן שלש שנים הכא לאלתר וכן הלכתא. ומתשובת הרב קרובינו משמע דסבירא ליה דאפילו לסתימת אורה בעינן פירוץ פצימין והכי מסתברא דחזקת סתימה לאלתר כסתימת בית בשלש שנים מה התם בפירוץ פצימין כדתנן (י"ב.) בית סתום יש לו ארבע אמות ואמ' עלה לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו וכו'. וכן כתב בעל מתיבות הכא בסתימת אורה שצריך להביא ראיה שמדעתו פרץ פצימיו וכן מצינו לרב צמח דבעי פירוץ פצימין אבל רבינו אבן מגש מדמי ליה לטומאה דאמרן (כ'.) עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן בחלון ומטלניות שאין בהן שלש על שלש וכו' כולן ממעטין בחלון וכל שכן סתימה אחרת דממעט. ולא מסתבר לן.
לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין בנה עליה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין אבל אם רוצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עליה על גביו ופותח לתוך ביתו מאי טעמא אי משום היזק ראיה אי נמי דקא שקיל ארבע אמות בחצר מאי אריא בחצר אחרת אפילו ביתו נמי לא ועוד הא אשמועינן חדא זימנא אלא הכא כגון שיש לו בביתו פתחים וחלונות שאינו רשאי לסתום אותן הפתחים כדי לפתוח בחצר אותו בית שלקח ואי נמי לא יפתח לבית שלו הפתוח(ים) לחצר השותפין מאי טעמא מפני שמרבה עליהן את הדרך — ופירש רבינו שמואל רוב בני אדם נכנסין ויוצאין בחצר מפני תוספת הדיירין וליכא צניעות כדמעיקרא — אי הכי מאי איריא בחצר אפילו לתוך ביתו נמי לא והיכי קתני סיפא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ופותח לתוך ביתו והלא מרבה עליהן את הדרך שמוסיף דיורין בחדר ובעליה ורבו נכנסין ויוצאין בחצר אמר רב הונא מאי חדר שחלק חדרו לשנים ועשה מחיצה באמצע ומאי עליה אפתא שחלקו בגובה ועולה ויורד דרך ארובה ובתוך חלל ביתו יש לו רשות לעשות ולמלאות אותן דיורין אבל להוסיף על הבנין לעשות עליה על גביו חבירו מעכב עליו אפילו לפתוח לתוך ביתו. אבל מנהג ראשונים בנרבונא להגביה בית בעליה ולקנות בית בחצר ולפתוח אפילו לתוך ביתו. והכל כמנהג כדגרסינן בתוספתא (ב"מ פי"א) הבית והעליה של שנים ובעל העליה מבקש לעשות לו דיוטא אחרת ואין בעל הבית מניחו מקום שנהגו לעשות שתי דיוטאות עושה שלש דיוטאות עושה ואין משנין ממנהג המדינה. ורבינו אלפס הכי סבירא ליה דאפילו אינה עשויה לדירה אבל עליה העשויה לדירה מעכב. אלא שלשונו מורכב. ואיכא דמפרשי רבוי הדרך שנתרבה תשמיש החצר ומכניס ומוציא כליו וחפציו מן הבית שקנה לחצר דרך הפתח והחלון שפותח. ויש מפרשין דבההוא פתחא שדו שופכין וזבל אותו הבית לפני החצר ואין יכולין לילך מפני הטיט ומרבה את הדרך. ומסתברא כל תשמיש שנתחדש בחצר מחמת בית אחר שקנה ולא היה בו מתחילה הוא רבוי הדרך שהמרבה פתחים מרבה דרכים בביאה ויציאה. והלכך אינו פותח לא פתח ולא חלון הראוי לתשמיש שמחמת התשמיש מרבה הליכותיו ומדבר עם חבירו דרך החלון. וגרסינן באהילות (פי"ג מ"ד) לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש שיעורו פותח טפח. ומתניתין דקתני לא יפתח לחצר השותפין אפילו בחלון תשמיש קאמר וכל האומר בחלון ארבעה על ארבעה, טעות הוא. ואפילו פתוח אותו הבית שקנה לחצר אחרת אינו יכול לומר לא אעבור אלא בדרך אחרת שמא יחזיק בזה החדש ויסתום הישן הפתוח לחצר אחרת ודיקא נמי דקתני לקח בית בחצר אחרת ולא קתני לקח בית בחצר שמע מינה אפילו הבית פתוח לחצר אחרת קאמר וכן הלכתא. ירושלמי בגמרא לא יפתח אדם חנות של נחתומין (פ"ב ה"ג) אילין דמלפין טליא ואילין דעבדין מגוסין אילין לאילין יכלין אינון חבריהון ממחי בידיהון דו יכלין מימר ליה אינון אזלין ואתיין הכא בעיין לך ולא משכחן לך הכא והן מרבין עליו את הדרך. ותו גרסינן רבן שמעון בן גמליאל אומר אף משקיבל עליו יכול לחזור בו דו יכיל למימר ליה אינון אזלן ואתיין הכא כו' ומרבין עליו את הדרך. ומסתברא דהיינו רבוי הדרך דגרסינן בגמרא דילן שמתוך שיש לו שני פתחים באין בני אדם ושואלין אותו לא מצאו אותו מכאן שואלין אותו מכאן והן מרבין עליו את הדרך.
לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון היה קטן לא יעשנו גדול. ומדגרסינן בפרק קמא (ו':) זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף שמע מינה בהעדפה כל שהו סגי לפתח כנגד פתח. קטן לא יעשנו גדול סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשווייה בר תמני דקא שקיל תמני בחצר אבל בר תרתי לשווייה בר ארבע שפיר דמי אמר ליה רבא מצי למימר ליה בפתחא זוטא מצינא לאצטנועי מינך בפתחא רבה לא מצינא לאיצטנועי מינך. ותמיהא לי מאי דכתב רבינו אבן מגש בר ארבעי ובר תמני כהדדי נינהו ושקלי שמונה אמות ברוחב ארבע(ה). וטעות הוא דבר תמני שקיל ארבע אמות ברוחב שמונה לפרוק משאו חוץ מארבע אמות תשמיש החצר ובר ארבע שקיל ארבע על ארבע לחוד חוץ מארבע אמות תשמיש החצר כדפרשתי באות חית. אחד לא יעשנו שנים ואפילו בר תמני לא לשוייה תרי בני ארבע ארבע דמצי אמר ליה בחד פתחא מצינא לאצטנועי מינך בתרי פתחי לא מצינא לאצטנועי אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון דאמר ליה הא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים כגון חלון דלא גביה אבל חלון דגביה דלא מצי למימר ליה הכי אינו פותח כדאמרינן שני גגין בשני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף דהיזק ראיה אין לו שיעור ואפילו רחוק כמה יכול למחות.
לרב המחבר מבוי המפולש דינו כרשות הרבים לענין פתחים ושאינו מפולש וסתום משלש רוחותיו דינו כחצר השותפין. והכי מסתברא דכי היכי דאמר ליה בחצר השותפין אפילו כי הוית בגו ביתך בעינא לאצטנועי מינך הכי נמי במבוי ואינו יכול לפתוח חלון לכתחילה ואינו פותח אלא במה שהחזיק. ויש מי שחולק.
<h2>דף ס:</h2>
לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה ואמר רב הונא אם נפלה חוזר ובונה אותה. שמע מינה מי שיש לו חלון ומרזב וזיזין בתוך חצירו של חבירו ונפלו וביקש לבנותן אפילו לאחר כמה שנים לא ויתר וחוזר ובונה אותן כתחילה.
<h2>דף קסט:</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נידון בחזקה דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בחזקה ואסיקנא בלברר פליגי דרבי סבר צריך לברר ורבן שמעון בן גמליאל סבר אין צריך לברר אלא עדי חזקה בלבד. ולישנא דרבינו אלפס אמר רב גידל אמר רב הלכה כרבי ואף רבי לא אמר אלא לברר כגון שהביא שטרו אומרים לו ברור שטרך לכתחילה אף על פי שיש עמו עדי חזקה ואם אי אפשר לו לברר כגון שמתו עדיו נדון בחזקה. ורבן שמעון בן גמליאל סבר אין צריך לברר כלל. ורבינו חננאל כתב הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואף רבי לא אמרה אלא לברר וכן לשון רבינו שמואל ופירושו ופירוש רבינו שלמה (עי' סנהדרין כ"ג:) שאם לא בירר הפסיד. ובנוסחא דרבי שמעון קיירא הלכה כדברי חכמים ובספר ישן מצאתי הלכה כדברי חכמים. ובנוסחא דילן הלכה כרבי (יהודה) ומוגה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל והנוסחאות משתנות ואיני יכול לברר. מיהו פירושא דצריך לברר משמע כרבינו שלמה. ומסתברא הלכה כדברי חכמים מההיא דסנהדרין דקאמר זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דפליגי בלברר ולא אייתי ליה מפלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל דאיכא לדחויי כדדחו לה התם עד כאן לא קאמר רבי אלא דחזקה מכח שטרא קא אתיא וצריך עיון.
